תנו לניו יורקר סיבה לחופש, או לפסטיבל, או למייצג או לקרנבל והוא כבר יעשה מזה שואו כמו שלא ראיתם בחיים שלכם: ליברטי דיי, קולומבוס דיי, מרטין לותר קינג דיי, סמנתה פוקס דיי רק בעיר שכולם בה עובדים כמו משוגעים, ורצים כמו עכברים במנהרות תחתיות ממקום למקום, תוכלו למצוא פסטיבלים כמו שכתוב בספרים. אני יודע שמרתון לא נשמע כמו הדבר הכי סקסי בעולם, אבל כמו שהרבה דברים הם לא בדיוק כמו שהם נשמעים, זה הסיפור גם במקרה שלנו. את התמונות מהמרתון ראיתי כבר מיליון פעם בעיתון ובטלוויזיה, את השם שיצא לו אין אחד שלא מכיר. ולמרות הכל, עד השבוע לא היה לאירוע הזה שום משמעות בעיני, חוץ מזה שהבנתי שפתאום חלפה עוד שנה.
בשנת 1970 פרד לייבו הגה את המירוץ הראשון. 127 אתלטים נרשמו, מתוכם רק 53 "נשארו בחיים" וחצו את קו הסיום בסנטרל פארק. לייבו, בדיוק כמוני, לא האמין לפני כן שמירוץ של 42 קילומטר יכול לשגע עיר שלמה. כלומר, אולי הוא קיווה, אבל הוא בטח לא האמין. מה שכן בטוח הוא שהיה לו חזון. למירוץ של השנה נרשמו בסך הכל יותר מ-90 אלף אתלטים (גברים, נשים ונכים), ועם הנתון הזה בראש יצאתי לרחוב. כיוון שהמרתון עובר בכל רבעי העיר, וויז'ואלים כמו השדרה החמישית, גשר ברוקלין או סנטרל פארק מצטלמים יפה יותר, עלו בי לבטים איפה הכי כדאי לי לעמוד. אבל אחרי שגיליתי שהמרתון עובר ממש בשכונה בה אני גר, התשובה היתה ברורה.
וויליאמסבורג בברוקלין הפכה בשנים האחרונות לאחד ממעוזי האמנים, המסעדות הטרנדיות, הגלריות והמוזיקאים של ניו יורק. כתוצאה מעליית המחירים של הלופטים בסוהו ובעקבות התפתחות האיזור מהעבר המזרחי של הנהר המזרחי, בו אף אחד לא רצה לגור עד לא מזמן, נוצרה שכונה של חבר'ה צעירים מכל הצבעים והסוגים, שמרגישים שהם חייבים לעשות משהו אחר בחיים. עכשיו, שימו את כל ייצורי ההזיה האלה לאורך הכביש, תזרקו לשם 90 אלף אנשים מכל העולם שרצים ורצים ורצים, וקיבלתם אולי קצה של מושג באיזה סוג של חוויה מדובר. כשיצאתי החוצה וצעדתי אל עבר מרכז ההתרחשויות, עוד דמיינתי בראש צהריים נינוחים שיעברו עליי בבהייה יחד עם שאר תושבי העיר. אבל מהשניה שראיתי את עשרות המסוקים בשמיים, והתחלתי לשמוע את הצרחות מכיוון הכביש, הבנתי שאני יכול לשכוח מכל התוכניות המוקדמות. ההבדל בין צפיה במרתון בטלוויזיה לבין נוכחות בשטח הזכירה לי כמו בהייה דרך מיקרוסקופ בתא. מרחוק זה נראה חסר משמעות, אבל ככל שמתקרבים מגלים כל מיני צורות חיים.
דיסטורשן עצבני והלמות תופים
כשהגעתי אל הכביש בו עברו הרצים, בדיוק חלפו על פניי אחרונות הרצות. כולם חיכו לדבר האמיתי דבוקת הגברים. הייתי במצב רוח של קפה, אבל כשראיתי שכולם מחזיקים בירות ביד, זרמתי עם העדר, מעשה שהוכיח את עצמו בהמשך. כשחזרתי עם כוס ביד אחרי עמידה של 20 דקות בתור, הגיעו ראשוני הגברים ונכנסו לרחוב. הקהל התחיל להתחמם. באותה שניה החריש את אוזניי דיסטורשן עצבני, ואחריו הלמות הבס וחבטות תופים. הרמתי את ראשי שמאלה, וראיתי להקה של ניו יורקרים נותנת בגראנג'. הקהל נכנס לטירוף, ואני נמשכתי בעקבות הסאונד. כשהגעתי לנקודה בה עמדה הלהקה, שמעתי מרחוק צלילים נוספים שהתערבבו בקולו של הסולן. המלודיה נשמעה מוכרת וגם ככה הסתירו לי, אז החלטתי שזו הזדמנות טובה לשפר מיקום. הלכתי כמה מטרים ומולי נתגלה מחזה מופלא שלושה אפרו אמריקאים, עם מגברים ושטיח, דופקים באחת בצהריים קאברים לדורז. באותו שלב הבירה כבר התחילה להשפיע, הקהל המשיך להתחמם, ודבוקת הרצים התחילה להיות צפופה יותר.
וכך, מצאתי לי מקום ממש על שפת הכביש, עם בירה ביד, להקה שמנגת מאחורי, ופרצופים מכל העולם שחלפו על פנינו, כמו בציורי הקומיקס שהיינו מציירים במחברות שלנו כשהיינו קטנים, ואז מדפדפים במהירות כדי ליצור תמונה נעה. כל אחד מהרצים לבש מה שבא לו גופיה רשמית, חולצת כדורגל של ארצו, אזניים של שפן או איפור. חלק מהרצים רשמו את שמם על הבגדים, וכך יכלו אלו מהצופים שכבר השתכרו מספיק (כלומר כמעט בכולם) לצרוח את שמם בטירוף. הלהקה המשיכה לנגן, הקהל כבר צרח כמו משוגע, וכמות הרצים שנראתה מרחוק וחלפה בריצה היתה מטורפת. הרחוב השקט התמלא פתאום בלהקת שוורים, או נהר סוחף, או רכבת אדירה. תבחרו מה שתרצו, העיקר שהבנתם את הרמז.
וככה זה נמשך בערך 40 דקות. כמה משפחות של רצים נתלו על עמודי חשמל וניסו לאתר את יקיריהם. אחד מהם זיהה את מי שחיפש, צעק לו משהו שלא הבנתי, והורה למשפחה להזדרז כדי לנסוע לנקודת התצפית הבאה. אחרי כל הריצה הזו, כבר התחלתי להיות רעב, וחישבתי בראש את המשך היום, כשלפתע זקנה אחת עם שקיות נדחפה לפני ונעמדה על שפת הכביש. בימים אחרים אולי הייתי מתעצבן, אבל החלטתי שכבר ראיתי מספיק.
ובדיוק כשחשבתי שראיתי מספיק, הבנתי שהזקנה המשוגעת מתכוונת לנסות לעבור את הנהר, דרך השוורים, ומבעד לרכבת אל הצד השני. ראיתי את זה על הפרצוף שלה, אבל קיוויתי שאני טועה. לצערי לא טעיתי. בצעד זריז של מישהי שראתה כבר הכל בעיר הזאת, היא זינקה אל הכביש, גוררת אחריה את השקיות, תוך שהיא נתקלת ברצים ההמומים שסיננו קללות ב-42 שפות. הקהל השתוי, שקיבל כל אטרקציה אפשרית מהמארגנים, לא נשאר אדיש לזקנה, והעלה את הטירוף בבדפורד אווניו לשיא חדש. הזקנה לקחה ברוורס את כל הבירות, התחפושות, והדיסטורשנים בעולם. גם אם לא שמעתם על כך, היא המנצחת הגדולה של מרתון ניו יורק.