יציאה מהאזור הסטרילי

עד העונה, היה עולם הכדורסל של דן שמיר אזור סטרילי. כן, הוא היה גורם דומיננטי במכבי תל אביב, אבל בעיתות משבר הלחץ לא הוטל על כתפיו. הוא היה שם כדי להעביר את האימונים, לערוך קלטות וידיאו, לנתח את היריבות ולנסות לשלוט בכל פרט במשחק המורכב הזה, כדורסל. מאמנים ותיקים, שרואים ילדים כשמיר גונבים להם את העבודה, מכנים אותם מאחורי הגב, בנימה של זלזול, "מדענים". קשישי הענף, שכבר ראו הכל, יודעים שלא הכל בשליטתו של המאמן, וגם שכל כך הרבה אלמנטים אחרים, מעבר לשרטוטים על הלוח, מכריעים הצלחה וכישלון. אחרי השבוע הראשון שלו כמאמן ראשי, סביר להניח שגם שמיר למד את השיעור הזה.

כי אף על פי שלניהול המשחק של שמיר יש חלק בניצחון על סיינה, בעיקר בזכות המעבר להגנת מץ'-אפ-זון במחצית השנייה והוויתור האמיץ על איש ההרס, מאיר טפירו, ידה של ירושלים היתה על העליונה גם בזכות גורמים שלא תלויים בו: רימון עשן שהושלך במחצית השניה הכניס אותה לטירוף, והוציא מריכוז את הקבוצה האורחת; סיינה, מצדה, עשתה כל מאמץ כדי להפסיד, ונראתה בשלבים ארוכים בדיוק כמו שקבוצה עם שמונה זרים ועם מאמן חסר ניסיון אמורה להיראות - מבולגנת וכמעט מופקרת, עם 28 ניסיונות זריקה לשלוש; ולבסוף, בדקות הקריטיות, האיש שהשיג את הנקודות החשובות היה דווקא טפירו, שנשלח למגרש בלית ברירה בעקבות עבירה חמישית של מתן נאור. ספק אם תוכנית המשחק של שמיר לקחה בחשבון תסריט כזה.

למרות אנחת הרווחה העצומה ששיחררה ירושלים, המבחן של שמיר רק מתחיל. זאת משום שתוכנית הרבה יותר גדולה שלו, בניית הקבוצה, הצליחה רק בחלקה. טימי באוורס הוא רכש מבריק ומריו אוסטין הוא אחד הגבוהים ההתקפיים הטובים ביבשת, אבל מעל שאר הסגל מרחפים סימני שאלה. ירושלים עדיין רכה בהגנה האישית, קוטה וסליי לא נותנים תפוקה של זרים ובליגה, עקב החוק הרוסי, ייאלץ שמיר להסתמך על אותו טפירו, שבין פילוסופיית הכדורסל שלו (שמורכבת ממלה בודדת: "אני") לבין זו של מאמנו, פעורה תהום.

עכשיו, כשהוא מחוץ לאזור הסטרילי, יצטרך שמיר לגלות מנהיגות, תושיה ויכולות ניהול, התכונות שמפרידות בין עוזר מאמן מצוין לבין מאמן גדול. אפילו תוכנת העריכה המשוכללת ביותר לא תסייע לו להתמודד עם הקשיים.