מספיק לליגה, ורק לליגה

כנראה שלזה מתכוונים כשמדברים על מסורת בספורט: מכבי תל אביב הגיעה למשחק הזה מוכה אחרי בלגרד, ועלתה עם חמישה שחקנים ששניים מתוכם הכירו עד היום את מכבי דרך הטלוויזיה, ואחד (ביינום) ספק אם שמע על אלופת ישראל עד לפני חודשיים. אבל משהו, שאם מתעקשים לכנות אותו בשם מפורש זה יהיה כנראה מוני פנאן ושמעון מזרחי, גרם להם לעלות למשחק בידיעה שהם חייבים להגשים את המסר שמקועקע על הזרוע של ביינום - ניצחון או מוות.

מהצד השני, ירושלים מצליחה לשמר שנה אחר שנה את הקלישאה על פיק הברכיים שתוקף אותה כבר בשער הגיא. השחקנים של דן שמיר הובסו ברבע הראשון (ולמעשה רק בו - כל שאר הרבעים היו שקולים לגמרי) בכל קטגוריות האגרסיביות: ריבאונד הגנה מחפיר (מכבי לקחה יותר ממחצית הכדורים שחזרו מהסל של ירושלים במחצית הראשונה), רכות מביכה בהגנה, רק 20 עבירות בכל המשחק ויחס איבודים 10:3 במחצית הראשונה, שאיפשר למכבי לרוץ ולתפוס ביטחון. וכן, יש דבר כזה רכות גם בהתקפה. זה קורה כשאתה עובר את החצי ומוסר כדור רוחב נאיבי, ששולח את היריב למתפרצת.

מכבי מצדה חגגה את שובה לחיים, אבל אין לה סיבה להיכנס לאופוריה. מספאחיה והשחקנים שלו ירד הרבה לחץ, אבל מה שהם הוכיחו אתמול זה בעיקר שיש להם קבוצה מצוינת לליגה הישראלית, עם כלים שמתאימים במיוחד לחוק הרוסי, כמו ג'יימי ארנולד. וזו בדיוק הבעיה: להרכב שפירק את ירושלים אין מה למכור ביורוליג. עם כל הכבוד לששת הישראלים שספאחיה - שמסתמן כציוני לא קטן - שיתף אתמול, בלי שני זרים משמעותיים אין לו הרכב לאירופה. עושה רושם שספאחיה רחוק מלהיות משוכנע ששני הזרים הללו הם פיליקס וביופורד.

אפשר היה לפטור את הרכות של ירושלים בתסמונת יד אליהו, אם זו לא היתה חזרה כמעט מדויקת על הבעיות שהתגלו גם במוסקבה. אוסטין וגולמאץ הם צמד שומרים נוראי, ותמאר סליי, שאמור היה לאזן אותם מהספסל, התחבר בקו ישר לעונה שעברה - אבל לחלק הלא נכון שלה, כלומר להתחלה. נקודת האור היתה שדרור חג'ג' חזר סוף סוף לגלם את דרור חג'ג', אבל בדיוק כמו שהישראלים של מכבי לא יקחו לבד את היורוליג, ירושלים צריכה יותר מחג'ג' כדי לפתוח מחר את העונה נגד סיינה.