דור המדבר של הכדורסל

הכדורסל הסרבי סובל ממשבר חמור: הנבחרת הבוגרת לא הצליחה להעפיל לרבע הגמר באליפות אירופה שנערכה בארצה לפני שנה, ובאליפות העולם בקיץ ביפאן היא סיימה אחרי נבחרות כמו אנגולה, ניגריה, ניו זילנד וסין. כמות הכישרונות שסרביה מייצאת לאן.בי.אי אף היא מתמעטת, ואם בעבר היא שלחה לליגה הטובה בעולם שחקנים עצומים כמו ולאדה דיבאץ' ופג'ה סטויאקוביץ', אז לאחרונה היא מייצרת סחורה סוג ב' כמו דרקו מיליצ'יץ' וסשה פבלוביץ'.

עם זאת, המשבר החמור שעובר על הכדורסל הסרבי לא ניכר ביום חמישי האחרון, כשפרטיזן בלגרד הביסה את מכבי תל אביב, 91:103. השחקנים הסרבים של פרטיזן קלעו 82 נקודות, ואילו הישראלים של מכבי (לא כולל מתאזרחים, כן כולל אפס תרומה של שרון ששון ויניב גרין) הסתפקו בשבע: ליאור אליהו 5, יותם הלפרין 2. אין לייחס חשיבות יתר למשחק בודד, אבל הופעתם של אליהו והלפרין - אולי שני הכישרונות הגדולים שגדלו כאן בעשור האחרון - מייצגת לעילא את מצבו העגום של הכדורסלן הישראלי, זה שחולם בלילות על האן.בי.אי אבל אומר תודה כל בוקר על כך שהעניקו לו את החוק הרוסי.

מיקי ברקוביץ' צפה בטלוויזיה בהפסד המביך של מכבי ביום חמישי. "ישבתי עם הבן שלי, ניב, והוא אמר שהשחקנים הסרבים שהביסו את מכבי שיחקו נגדו בקיץ שעבר באליפות אירופה לעתודה. עכשיו תשווה את ההזדמנויות שהם מקבלים עם ההזדמנויות שהשחקנים הצעירים שלנו מקבלים. אם אני לא טועה היה לפרטיזן רכז אמריקאי, וכל השאר היו שחקנים מקומיים". הג'נרל מנג'ר של עירוני נהריה אינו בטוח האם החוק הרוסי הוא תרופת הפלא לו זקוק הכדורסל הישראלי. "צריך להמתין שנה ולראות את התוצאות, אבל בזמנים שלי לא היו זקוקים לו, גם כי היו פחות זרים וגם כי הישראלים של אז היו הרבה יותר טובים".

ברקוביץ' הוא כנראה גדול הכדורסלנים הישראלים בכל הזמנים, ולכן מוגזם לצפות כי יורש בקליבר שלו יתרוצץ היום במגרשים. אבל האם מוגזם לצפות מהכדורסל הישראלי לגדל בכל דור לפחות כמה מהקלעים שמתקרבים לרמה של דורון ג'מצ'י, אור גורן או חיים זלוטיקמן, או לפחות גארדים משובחים כמו דורון שפע, ארז חזן או דורון שפר? לייצר פה ושם רכזים כמו איתמר מרזל, מוטי ארואסטי, אביגדור מוסקוביץ' ועדי גורדון? לנפק לעתים פורוורדים כמו נדב הנפלד ובוזי ינאי?

להצמיח מדי פעם סנטרים כמו אברהם שניאור, תני כהן מינץ ותומר שטיינהאור?

הכדורסל הישראלי חווה שפל כמותו לא חווה מעולם. זה לא עניין של היאחזות בנוסטלגיה, אלא מבט מפוכח על הידרדרות עקבית, עד לנקודת השפל של תחילת העונה הנוכחית - דווקא זו שבה נכנס לתוקפו החוק הרוסי. הרציונל של החוק ברור: בגלל שהכדורסלן הישראלי הוא זן נכחד, יש לשמור עליו כמו על האוראנג אוטאנג. השאלה אם באמת נותר על מי לשמור.

מי הכדורסלן הישראלי האחרון שילדים רצו להיות כמוהו, קנו חולצות שלו ואכלו את דגני הבוקר שהוא אכל? התשובה היא כנראה עודד קטש. קטש שפרש לפני שש שנים, קטש שלא זכה עם מכבי תל אביב באף גביע אירופי, קטש שנאלץ להתחיל לאמן לפני גיל 30. הוא אחרון הכדורסלנים הישראלים שהיוו מודל חיקוי לילדים, ואחד הבודדים מהם שעדיין פעיל בענף. "תאמין לי שאני מבין למה קל לעזוב את התחום הזה", הוא אומר. "שחקני העבר רוצים לברוח. שחקן מגיע לסוף הקריירה עם כל כך הרבה שובע וגועל ממה שהוא עבר, שהוא לא רוצה להתעסק בדבר הזה שנקרא כדורסל ישראלי".

קטש נשאר, אבל רחוק מלהיות מאוהב. "אתם עושים מוסף פתיחת עונה, אני לא רוצה להיות פסימי, אבל הכדורסל שלנו לא במצב טוב ומנסים למצוא כל מיני פיתרונות קסם. פה חוק רוסי ופה פיינל-פור ועוד מעט ישחקו דקה וחצי על אליפות, אולי אז יהיה אפשר לקחת אליפות ממכבי. אבל הכל פיתרונות זמניים, כיסוי תחת שלא באמת יעזור. הכדורסל שלנו חולה וכדי לרפא אותו לא יספיקו שנה-שנתיים, אלא תשע-עשר שנים".

אינספור מחלות לו, לכדורסל הישראלי. הענף סובל מהעדר קהל, תחרותיות וניהול מוצלח. אבל גם אם חלק מהבעיות הללו היו נפתרות, עדיין היינו נשארים עם האיכות ההולכת ונשחקת של הכדורסלן הישראלי, או כפי שמיטיב לתאר זאת פיני גרשון: "בכל המדינה אין 15 שחקנים שמהם אפשר להרכיב סגל של 12 לנבחרת". קטש מבקש לציין כי "גם התקופה שאני באתי ממנה היא סוג של מדבר, גם אצלי כבר לא היו שחקנים ברמה של מיקי, מוטי וזלוטיקמן. אנחנו צריכים להצמיח הרבה יותר שחקנים, וצריכים לייצר שחקנים עם הרבה יותר יסודות וטכניקה. לא יכול להיות שליאור אליהו ולפני זה אני, דורון שפר וגור שלף הגענו כולנו לגיל 20-19 ומבחינה פיסית היתה לנו מוכנות אפס".

במסגרות הנוער של הכדורסל הישראלי אין בעיה של חוסר תקציב או חוסר כוח אדם. אין פחות מאמנים מפעם. הבעיה מתחילה בשילוב בין המסגרות. למשל כבר בקט-סל, כשבמקום פיתוח מיומנויות אישיות עוסקים בלנצח משחקים חסרי חשיבות. האיש הממונה על הנבחרות הצעירות בישראל הוא יורם חרוש, שפיתוח כדורסלנים צעירים הוא בנפשו. "כאשר משחקים בשלוש מסגרות, גם באגודה, גם בבית הספר וגם בנבחרות, הילד נפגע", הוא מקונן. "כל יום הילד פוגש מאמן אחר שרוצה לנצח את המשחק הקרוב עם פילוסופיה שונה. איך ילד בן 15 יתפתח ככה? איך הוא יכול לעבוד על מיומנויות אישיות כאשר צריך לנצח את המשחק הבא?! אנחנו מנסים לטפל בזה, אך זו נשארת בעיה חמורה". חרוש מסביר כי היא ייחודית לכדורסל הישראלי. בארצות הברית ילד משחק רק בהיי סקול, ולעתים רחוקות במסגרת אזורית (AAU), אך תמיד בשלב אחר של העונה.

נושא פיתוח האתלטיות עבר שדרוג מוצלח בשנים האחרונות, אך מיומנויות בסיסיות אחרות נעלמות. מתן נאור לא יודע להיכנס לסל. עידו קוז'יקרו לא יודע לעשות לואו-פוסט. יש ריבוי במה שמאמנים מגדירים "שחקן חצי" - כזה שיודע לעשות רק חלק מהפעולות שנחוצות לשחקן כדורסל. לכל כדורסלן מקומי שפעיל היום בליגת העל יש דפקטים מהותיים ביסודות. "אין ספק שהשתפרנו באתלטיות", אומר גיא גודס, "אך הידרדרנו בכל מה שנוגע לקליעה וחוכמת משחק".

ליאור אליהו, כיום הכישרון הגדול של הכדורסל הישראלי, הוא שחקן מלא חורים. בקליעה, בפיסיות. "וליאור אליהו עוד יצא טוב", קובע חרוש, "הקטסטרופה של ריבוי המסגרות לא פגעה בו כי הוא התפתח מאוחר". יוגב אוחיון, כישרון מבטיח נוסף מהצפון, נעדר קליעה סולידית הדרושה לגארד. ואלו רק דוגמאות על קצה המזלג. "היום באמת בוחרים שחקנים אתלטיים", אומר רלף קליין, "אבל אני התעקשתי לבחור שחקנים חכמים. פעם הכדורסלן הישראלי הצטיין בחוכמה. חוכמה כמו שהיתה לאיתמר מרזל או לבועז ינאי אין היום לאף אחד. יניב גרין אולי קופץ כמו שחור, אבל הוא לא עושה כותרות".

בעיה תרבותית נוספת היא הירידה באהבת המשחק. "שחקנים גדולים לא צומחים באגודות או בבתי הספר", אומר מולי קצורין, "השחקנים הגדולים של פעם גדלו על הבלטות. כשהייתי צעיר היינו זורקים את התיק אחרי בית ספר והולכים למגרש. היום זורקים את התיק והולכים למחשב. אין כמעט גירוי לצאת. גם בארצות הברית השחקנים הגדולים צמחו בפארק, ברחוב, בגטו. אחרי עודד קטש אין לנו אף שחקן כזה".

מדוע ירד הסטריט-בול בישראל? גם כי אין לילד של היום מודל אטרקטיווי לחיקוי. יורם חרוש טוען כי אם נאמין רק לסיפור הזה, נשקר לעצמנו. מגיעים אלפי ילדים לכדורסל, הוא אומר, אך הם מתנהגים אחרת. הקבוצה המצליחה באירופה בשנים האחרונות, מכבי תל אביב, כן מצמיחה מודלים לחיקוי, אך הם אינם ישראלים.

איציק מעירוני ד' או דני מעירוני ט' לא חושבים שהם יכולים להיות אנתוני פארקר, גם אם ישהו בספורטק 12 שעות ביום. מיקי ומוטי הם היו יכולים להיות, אולי. היו להם את הנתונים הפיסיים, זה לא נראה בשמיים. פארקר או שאראס הם לא יהיו לעולם, כאלו אין כמעט גם באירופה. וטל בורשטיין או יניב גרין הם לא רוצים להיות. זה לא חלום כזה גדול להיות שחקן משלים, או שחקן ספסל.

סממן נוסף לתרבות הדקדנטית בתוכו פועל הכדורסל הישראלי הוא הצטמצמות כר הגידול שמצמיח כדורסלנים. התפרקותן של שלל קבוצות מבוססות בשני העשורים האחרונים גרמה לכך שכיום כמעט לא תמצאו שחקנים שגדלו באזור חיפה, העמק והתנועה הקיבוצית - אזורים שתרמו בעבר עשרות שחקנים לנבחרת ישראל. "כבר עשר שנים אין לילדים שגדלים בחיפה או בקריות קבוצה בוגרת שאליה הם שואפים להגיע", אומר גודס, שכבר בגיל 15 שיחק בליגה הלאומית במדי הפועל חיפה, מועדון שהצמיח גם את חיים זלוטיקמן. במכבי חיפה שיחקו בשנות השמונים ילדים מוכשרים כמו עדי גורדון, ארי רוזנברג, קורן אמישה ותומר שטיינהאור. כשמנסים להיזכר בשחקנים שגדלו בחיפה בעשר השנים האחרונות, שני שמות שעולים לתודעה הם יוסי דדון ו-ולאדי ירמישין.

חיפה זה עוד כלום לעומת משבר הקיבוצים. ההתיישבות העובדת, שהצמיחה בעבר ענקים כמו בוזי ינאי, איתמר מרזל, אורי שטרן, בארי שיפמן ואביגדור מוסקוביץ', לא הוציאה מתוכה שחקן משמעותי בשנים האחרונות. ומה לגבי עיר כדורסל כמו חולון, שגידלה מותגים כמו עופר אשד, ישראל אלימלך, מוטי דניאל, ניב בוגין ועופר יעקבי? התרומה של חולון לכדורסל שלנו בעשור האחרון מסתכמת במשה מזרחי.

מועדוני פאר מקומיים כמו הפועל תל אביב והפועל רמת גן לא פעילים כיום בליגת העל, כשאת מקומם תופסות קבוצות וירטואליות מסוגן של בני השרון וגבעת שמואל, שלא מגדלות כמעט דבר ומתקיימות על סירקולציה של שחקני רכש. "בכל מדינת כדורסל יש אגודות שבאופן מסורתי מצמיחות שחקנים", מסכם המאמן הלאומי, צביקה שרף, "זה היה קיים גם במדינת ישראל, אבל עם השנים זה הלך ונעלם".

דבר נוסף שנעלם עם הזמן הוא ההזדמנות. עד תחילת שנות השבעים מרבית שחקני הליגה היו מקומיים, אלא שאז נחתו בארץ זרים ויהודים אמריקאים, בטפטוף שהפך למבול. "היתה לזה השפעה חיובית מאוד בהתחלה כי זה הכריח אותנו לסטנדרטים הרבה יותר גבוהים", מסביר ברקוביץ', "הבעיה היא שעם השנים זה יצא משליטה". הוא מתכוון לכך שמזר אחד בשנות השבעים, זה עלה לשניים בשנות השמונים, המשיך למתאזרחים ובוסמנים והגיע עד להצפה של היום, כאשר כדורסלנים מכל קצוות תבל, רק לא ישראלים, מכדררים בארץ.

ישראל היא מדינה קטנה, כזו שצריכה להצמיח כישרון, לא לספוג עודפי ייצור מהעולם. אין סיבה ש-250 איש ייצפו בטורי בראגס או בפרד קמפבל רצים בכפר המכבייה. הבעיה היא גם כלכלית: הקלות המס על השחקנים הזרים מזרזות את ההנהלות להעדיף אותם על פני הישראלים. "קח את נבחרת העתודה 2000 שסיימה איתי במקום השני באירופה", אומר חרוש, "היום השחקן היחיד ממנה שמקבל דקות הוא טל בורשטיין".

רלף קליין מאשים גם את השחקנים. "לפני שלוש שנים היה פה כוכב בהפועל תל אביב בשם יניב גרין. היום הוא לא נכנס לעיתון". אלא שעבור 250 אלף דולר נטו אפשר, מסתבר, לוותר על השם בעיתון. שחקנים רבים מעדיפים את הספסל מרופד הדולרים בקבוצות הגדולות על פני דקות משחק. רביב לימונד הגיע ממכבי נתניה לביקור חטוף בעירוני רמת גן לספסל של הפועל ירושלים, קפיצה גדולה מדי ולא אחראית. יותם הלפרין התייבש על הספסל של מכבי. שרון ששון היה נהדר בנהריה ושחקן משמעותי באוראל גרייט, אבל מיהר להגיע למכבי ובמשחק האחרון ביורוליג לא שותף דקה.

האבסורד מתחדד כאשר קבוצות כמו מכבי תל אביב והפועל ירושלים זוכות בתארים אירופים בה בעת שהכדורסלן הישראלי הולך לאחור. "עשר נבחרות ישראליות, בנים ובנות, שיחקו השנה במפעלים אירופים וכולן נכשלו", אומר רלף קליין, "ועל הנבחרת הבוגרת אני בכלל לא רוצה לדבר. מתי נזקקנו לטורניר ההזדמנות האחרונה שנתיים ברציפות?".

שרון דרוקר אימן בשנה שעברה באוראל גרייט בליגה הרוסית וסבור שהחוק הרוסי הוא אחד הדברים הגרועים שיובאו לישראל. "החוק הזה כמעט בלתי אפשרי למאמן, הוא כופה עליו לעסוק בחשבונאות ולא במקצועיות. החוק הרוסי לא טיפח כמעט אף כדורסלן, ואני לא רואה איך הוא שיפר את נבחרת רוסיה".

דרוקר לא לבד. עודד קטש, ארז אדלשטיין, צביקה שרף, פיני גרשון - אנשים שלא יסכימו על העובדה שהשמש תזרח מחר אם גם עמיתיהם יטענו ככה - מסכימים לדעה שהחוק הרוסי פשוט מטומטם. המתבונן התמים מהצד יגיד להם רגע, רבותי, יש פה היגיון כי יותר ישראלים יהיו על המשטח. אך בפועל הקמפיין של ניר אלון מאיגוד השחקנים יביא בעיקר לשיפור תנאי השכר של הכדורסלן הישראלי. וכבר הוכח שמשכורת יותר גבוהה לא משפרת מיומנויות נעדרות של אף כדורסלן. ליאור אליהו לא ילמד לקלוע אם יהיה יותר דקות על הפרקט, הוא ילמד לקלוע אם מאמן אישי יעבוד אתו. אבל אליהו כבר אמר ש"במכבי אני לא מצפה לשפר את הקליעה. על זה אעבוד בקיץ".

בעצם נוצר פה פרדוקס: השחקנים הישראלים פחות מוכשרים עם השנים, אך מרוויחים יותר כסף ועכשיו גם מקבלים את החוק הרוסי. המוכשרים מביניהם מתלוננים על העדר במה, אבל מתעקשים להתכנס על הבמה המזערית של מוני פנאן ודני קליין, על הספסל הצפוף והלחוץ של מכבי תל אביב והפועל ירושלים. המאמנים הישראלים מבכים את הדקות המעטות שמקבל הכדורסלן הישראלי ואת מצבו הגרוע של הענף, אך באותה נשימה מתנגדים בתוקף לחוק הרוסי. אף אחד לא מציע פיתרון אמיתי, וכולם בוכים. גם אנחנו.