התהפך העולם

זה היה משחק של הרף עין, של התנשמויות קצרות ומקוטעות. יותר נכון, זה היה חצי משחק: 43 עבירות של שתי הקבוצות במשך 90 דקות (צ'לסי אחראית ל-29 מהן), משמעותן עבירה כל שתי דקות, כלומר עצירת המשחק כל שתי דקות. וזאת אם לא סופרים את הקרנות, כדורי החוץ, השריקות לנבדל, נגיעות היד וזמן הטיפול ברשימה ארוכה של שחקנים פצועים.

סטפאנו פארינה, שופט המשחק, היה האיש העסוק ביותר, והמזיע ביותר, בקאמפ נואו. הוא כמעט ולא הוציא את המשרוקית מפיו, רץ מצד לצד כאחוז אמוק, ניסה לשלוט על משחק שהיה לו רצון משלו, על משחק שלא רצה לשחק, אלא להכאיב. אולי רק האוהדים של בארסה ביציע סבלו יותר ממנו. הם הסתכלו על כר הדשא, ולא ראו את הקבוצה שלהם, את אותה בארסה שזכתה בליגת האלופות לפני חצי שנה. כן, רק חצי שנה עברה מאז, אבל אתמול החבורה של פרנק רייקארד כמעט ולא הזכירה את אותה קבוצה.

זה היה משחק נורא. של שתי הקבוצות. משחק שבו הכדורגל האמיתי הופיע רק בחטף, רק כשהוא הצליח להסיח את דעתם של האגרסיוויות, הלחץ, הציניות והשעמום. כמובן שהיו שם רגעים של התרוממות רוח, של אנרגיה סוחפת ואפילו כמה שניות של קסם, אבל כששתיים מהקבוצות הטובות בעולם נפגשות לדו-קרב, כל אוהד כדורגל זכאי לחלום על משחק טוב.

חלומות לחוד ומציאות לחוד. השער המוקדם של דקו הפך את תוכניות המשחק של שני המאמנים. צ'לסי לחצה, בארסה התגוננה כמיטב יכולתה וניסתה לעקוץ במתפרצות. עולם הפוך. שתי הקבוצות הכאיבו אחת לשנייה, הקיזו דם ודרכו על יבלות. אסיין חטף במפשעה, מארקס הושלך לרצפה, דרוגבה ננגח בראש, גודיינסן הוצא באלונקה. בארסה וצ'לסי לא היו ראויות לניצחון.

מז'וזה מוריניו, במשחק חוץ, אי אפשר לצפות לתעוזה יוצאת דופן, מקסימום למבנה טקטי מסודר ונחישות גורפת של שחקניו. אבל כאשר רייקארד נאלץ לבצע חילוף התקפי בעקבות הפציעה של גודיינסן, הוא בחר להכניס את ג'ולי למגרש ונשאר למעשה בלי שום חלוץ של ממש על כר הדשא. רייקארד ויתר על המשחק ולכן, בדקה ה-92, המשחק ויתר עליו.