וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הענק וגנו

גיל קדרון

22.6.2006 / 13:53

בסדרה מול דאלאס וויד נסק לגבהים חדשים, בעוד שאקיל נותר הלב של ההיט, אבל הפך לשחקן משלים. סיכום הגמר, כתבה ראשונה

מאז שהתחלתי לעקוב באדיקות אחר ליגת ה-NBA, אי שם בתחילת שנות ה-90', העונה תמיד מסתיימת ברגשות מעורבים. מצד אחד, האינטנסיביות של הפלייאוף והדרמה של הגמרים תמוד מותירים אותך בתחושת אנטי קליימקס וריקנות. מצד שני, את הריקנות אפשר סופסוף למלא בשעות שינה. הפעם נכנסים למשוואה משחקי המונדיאל, שיעזרו לנו לחוות למשך שבועיים נוספים עוד כמה רגעי אושר ותוגה.

אז זהו, נגמרה לה עונת 2005/6, וכל מה שנותר כדי לסיים אותה באופן סופי הוא הדראפט, שיתקיים ביום רביעי הבא. לפני שהמסך יירד על מה שהיה לדעת רבים הפלייאוף הטוב ביותר אי פעם, ניתן כמה מבטים אחרונים על סדרת הגמר המיוחדת בה חזינו.

לראשונה מאז 1971 התמודדו בגמר שתי קבוצות שמעולם לא שיחקו בו, כשהפעם, אולי לראשונה מאז פרישתו של מייקל ג'ורדן, ספק אם למישהו היו תלונות לגבי האטרקטיביות של השחקנים, סגנונות המשחק, המועדונים, והערים בהן הם שוכנים. הרמה בששת המשחקים האחרונים אולי לא עמדה ברף הגבוה שהציבו סדרות הפלייאוף הקודמות, אבל כפיצוי קיבלנו עלייה לגדולה של שחקן אחד, דרמות, סיפורים מרגשים, וגם לא מעט שיעורים בכדורסל.

אגדה חיה

קשה שלא לצאת מפרופורציות לאור התצוגה של דווין וויד בארבעת המשחקים האחרונים של הגמר, כשהוביל במו ידיו ורגליו את מיאמי לאליפות מפיגור 2:0 בסדרה, ופיגור 13 שש דקות לסיום המשחק השלישי. באותם רגעים הסדרה נראתה גמורה, מתה, חד צדדית לחלוטין. אבל וויד נכנס לפעולה, החל להיכנס לטבעת בחתוליות ולסיים בעוצמה, כמו גם לצלוף מבחוץ ללא הכרה. מאותו רגע הוא לא הביט לאחור, וטיפס למדרגה הגבוהה ביותר שקיימת בכדורסל, בדרכו למעמד של אגדה חיה.

מלבד היכולת הבלתי רגילה של בוגר מכללת מארקט, שנלקח על ידי פט ריילי רק בבחירה החמישית בדראפט 2003 (ארבע בחירות אחרי לברון, שלוש אחרי מיליצ'יץ', כשברקע ביקורת על כך שזו בחירה גבוהה מדי לשחקן ללא עמדה מוגדרת - רכז או קלע), יש לו גם אופי מיוחד. כולם יודעים שלשאקיל יש אגו גדול עם בטן רגישה. ברגע שהוא מרגיש שמישהו מערער על היותו השחקן המוביל בקבוצה, מתחילים להם הקרבות הילדותיים. החיבור האישי בין וויד לשאק הוליד שיתוף פעולה, שבו הענק נסוג אל הצללים ברצון, והותיר את הבמה לדור ההווה. הקרדיט על כך מגיע גם לוויד.

בכלל, הוא הכוכב הצעיר בקבוצה ותיקה ומנוסה, מתכון אפשרי לאסון בתוך חדר ההלבשה (ע"ע קובי והגלקטיקוס של הלייקרס), אבל קיבל את הכבוד שלו מכולם לא כיוון שרדף אחריו, אלא אך ורק בזכות יכולתו על המגרש והתנהגותו הצנועה מחוצה לו.

במשחקים 3 עד 6 דווין קלע 39.2 נקודות בממוצע ב-50 אחוזים מהשדה, הוסיף 8.2 כדורים חוזרים ו-2.5 חטיפות למשחק (את הסדרה כולה הוא סיים עם 34.7 נקודות למשחק). כשאלה הממוצעים שלך בזמן החשוב ביותר של העונה, כשכל ההתקפה של הקבוצה עוברת בידיים שלך החל מאמצע הרבע הרביעי של כל משחק ומשחק, וכשהתוצאה היא חגיגות אליפות - אתה הופך לאחד מהגדולים באמת. וויד העמיד באור מגוחך את ההחלטה של אייברי ג'ונסון לעשות דאבל טים על שאקיל ולהשאיר אותו באחד על אחד. זה פשוט היה קל מדי עבורו. ו-וויד רק בן 24. העתיד עוד לפניו. ולפנינו.

שאקיל אוניל

לא זכור לי שילוב בהיסטוריה של ה-NBA, שמזכיר את וויד ושאקיל. נכון, קוזי וראסל ומג'יק וקארים חגגו אליפויות של גבוה ונמוך, אבל בצמד הראשון הייתה הפרדה ברורה בין הגנה להתקפה, ובצמד השני לא היה ספק שמג'יק הוא לא רק צעיר ורענן יותר, אלא גם הסטאר של הלייקרס. אם וויד הוא הוא הכוכב הגדול של מיאמי והפרנצ'ייז פלייר של המועדון, אז מדוע בהצגת השחקנים משאירים את הדיזל לסוף, הזמן המסורתי שבו מכניסים את הכוכבים הגדולים באמת?

התפוקה שלו צומקה בשני שליש (הגיע לסדרה עם ממוצע של 32 נקודות בגמרים, ונתן שישה משחקים של 13.7 למשחק), הניתור כבר לא שם, הדומיננטיות היא רק זכרון רחוק ודהוי, וזריקות העונשין מעולם לא נראו רע יותר (31 אחוזים בגמר). במהלך העונה עלתה השאלה מי האחראי העיקרי ליכולתה של הקבוצה, אבל אחרי הפלייאוף אין ספק מי הוא הסייד קיק. נכון, שאק עדיין דורש דאבל טימס, ויודע להניע את ההתקפה, אבל מי שראה אותו כותש את יריביו בתחילת שנות ה-2000 חש באיזו צביטה קטנה בלב למראה הענק העייף.

נחזור להצגת השחקנים, בהאדל שמגיע מיד לאחר מכן, שאקיל נעמד באמצע דבוקת השחקנים, שיוצרת מעגל קטן מסביבו, ודווין, כמו כל אחד מהאחרים, רוכנים קדימה כדי לשמוע מה שיש לאריסטו הגדול לומר. הוא צריך את הריספקט כמו אוויר לנשימה, והם יודעים לתת לו אותו. הם יודעים שאולי נגמר לו הדלק, אבל הוא עדיין הלב של הקבוצה. אלונזו מורנינג סיכם את זה היטב: "פלאש הוא אולי השחקן הטוב ביותר שלנו כרגע, אבל שום דבר לא זז בקבוצה בלי האיש הגדול. וגם וויד יודע את זה".

ברגעי השמחה הגדולים, כשהחיוך של וויד כבש את האמריקן איירליינס ארינה, והדמעות של ריילי לא יכלו שלא לרגש, אוניל נראה מלא ברגשות מעורבים. הוא היה מודע היטב לאירוניה. את אורלנדו הוא עזב כי הוא הרגיש בה כמו "דג גדול בשלולית קטנה". ואחרי שלוש טבעות עם קובי בריאנט בלוס אנג'לס הוא רצה יותר מכל את הרביעית, שתעמיד אותו בשורה נפרדה מהגארד הווירטואוזי. והנה, עכשיו כשהשיג אותה, היא רשומה יותר מכל על שמו של גארד וירטואוזי אחר. והוא יודע זאת. מכאן העיניים המצועפות. לכן הוא גם טרח להדגיש כל כך את האקטיביות שבה פינה את הבמה לכוכב הצעיר ופעל כדי להפוך אותו לשחקן הטוב ביותר בעולם.

ככה זה אצל שאקיל. לא רק המימדים, האישיות והאגו גדולים. גם הלב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully