אין כניסה למאמנים זרים

בחודש הבא יצדיעו נבחרות ישראל והונגריה לגיולה מאנדי, במשחק הוקרה לזכרו של המאמן האגדי. מעבר להיותו עוזר המאמן בנבחרת הפלא ההונגרית, מנדי היה אחראי לאחת המהפכות החשובות ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. בואו של המאמן הזר היהודי ב-1959 סימן את תחילת העידן המקצועני בנבחרת. הגישה למשחק, שיטות האימון ומעמד השחקן קיבלו אצל מאנדי סטנדרטים חדשים לגמרי. המאמן הזר לקח את ישראל הקטנה מאוד, שנולדה רק 11 שנים קודם לכן, לאחת התקופות הגדולות בתולדותיה, שהגיעה לשיאה עם הניצחון הגדול ביותר אי פעם (לפחות עד זה בצרפת ב-1993), 2-1 ביוגוסלביה.

משחק ההוקרה לזכרו של ההונגרי מגיע בעיתוי מושלם, בדיוק כששאלת המאמן הזר בכדורגל הישראלי חוזרת לדיון הציבורי. ראשי ההתאחדות לכדורגל שוקלים את מינויו של איש מקצוע בכיר מעבר לים, ובשמה של בית"ר ירושלים נקשרו כבר שמם של יורי סיומין, דידיה דשאן וטומיסלב איביץ'. מאנדי הוא הוכחה חותכת לכישלון בקליטתם של אנשי מקצוע בעלי ידע רחב בכדורגל הישראלי בעשרים השנים האחרונות. מאנדי הוא הוכחה חותכת למהפך שעברה החברה הישראלית. המדינה הצעירה, הצנועה והנחשלת, שרוצה להשכיל ופתוחה לבעלי מקצוע מובילים מכל הגזעים, התחפשה לכזו שאין לה כבר ממי ללמוד (למרות הסגידה פעורת העיניים לאירופה). חמור מכך: סיגלנו לעצמנו כתירוץ את הסטיגמה של הילדים הכי מופרעים בשכונה, אלו שרק מופרע אחר יכול להבין אותם. כאילו ערמומיותו של השחקן הישראלי שונה מכל מדינה אחרת. עוד לא נחת כאן המאמן הבא של בית"ר, אולי מאמן נבחרת רוסיה בכבודו ובעצמו, וכבר יוצאות מהארון הקלישאות החבוטות: ""הוא לא מתאים לנו", "הוא לא מבין את המנטליות", "הוא לא מכיר השפה".

למזלנו, מאנדי וההיסטוריה מספרים סיפור שונה לגמרי.

אופציית המאמן הזר הוזכרה עוד בשנות השלושים, כאשר עלתה האפשרות לארגן נבחרת מארץ ישראל, שתיסע למסע משחקים באנגליה. הבעיה היתה שלא היה איש מקצוע מתאים שידריך את הכדורגלנים החובבנים, מול הנבחרת הטובה בעולם דאז. לשם כך הסכים הלורד מלצ'ט לממן לנבחרת מאמן אנגלי, אבל הרעיון נפל בעקבות ביטול מסע המשחקים.

בשנות החמישים המאמנים הזרים שלטו כמעט לחלוטין בליגה ובנבחרת, משתי סיבות: ראשית, לא היו די שחקנים מקומיים, שסיימו את הקריירה והחליפו פאזה. שנית, הקונספט של מדינה צעירה, שקולטת אנשי מקצוע ממדינות כדורגל מתקדמות, פשוט הצליח. ג'ק גיבונס, אנגלי שהדריך את נבחרת ישראל בין השנים 58' – 56', הוא דוגמה בולטת לכך. גיבונס הגיע שנתיים אחר-כך להפועל פ"ת, ולקח עם הקבוצה חלק ניכר מחמש האליפויות הרצופות שלה. את ההצלחות והמקצוענות שגיבונס הנחיל לפ"ת מתקשים אנשי הקבוצה לשחזר עד היום.

דוגמה בולטת לא פחות היא זאת של זלטקו צ'ייקובסקי, כדורגלן עבר גדול של נבחרת יוגוסלביה, ואחד הגדולים באירופה בשנות ה-50. צ'ייקובסקי הגיע להפועל חיפה כמאמן שחקן ב-1959, והוביל אותה להישגים מדהימים, הגדולים ביותר עד ימי רובי שפירא. בהפועל חיפה, שהיתה הקבוצה הראשונה שלו, צ'ייקובסקי זכה כבר בעונת הבכורה שלו על הקווים בגביע העשור המיוחד, גביע יוקרתי לכבוד 10 שנים למדינת ישראל. בעונתו השנייה היוגוסלבי לקח את הסגנות, אחרי שהפסיד את האליפות במחזור האחרון. הקונספט היה ברור: התפתחות ולמידה. מספר שנים מאוחר יותר, עקבותיו של צ'ייקובסקי המאמן הגיעו עד לפ.צ קלן ובאיירן מינכן הגרמניות, אותה הוביל לגביע אירופה למחזיקות גביע.

מספיק להציץ ברשימת המאמנים של נבחרת ישראל עד עמנואל שפר (שגדל גם הוא על ברכי האסכולה הגרמנית), כדי לזהות את הדומיננטיות של המאמנים הזרים. אבל עדיין, כדי להבין עד כמה צעדנו לאחור, אי אפשר שלא לפרט עוד קצת על אודות מאנדי. ההונגרי, שהסכים לעבוד תמורת 700 דולר לחודש, קיבל נבחרת מוכה, בלי שום הישג ראוי לשמו. מיד אחרי שחתם, מאנדי הגיע לצפות מהיציע במשחק החוץ נגד פולין, וראה את אחת התבוסות המחפירות בתולדות הנבחרת, 2:7, במשחק שזכה לכינוי "טראומת וורוצלאב".

מאנדי לא השאיר אבן על אבן, ואת תוצאות המהפכה ניתן לראות כבר בקמפיין לרומא 1960, שבו השיגה ישראל את הניצחון הגדול בבלגרד ופספסה עליה לאולימפיאדה בגלל יחס שערים. הסרבים זכו בהמשך בתואר האולימפי. בבית, ישראל חזרה עם 2:2 נגד יוגוסלביה, ואחרי הקמפיין המרשים סיימה ב-1:1 נגד אותה פולין, ניצחה 0:4 את אנגליה הצעירה, סיימה במקום השני באליפות אסיה אפילו הביסה 1:6 את קפריסין. לידיעת אברהם גרנט. פרופסור אמיר בן פורת, שחקר את הכדורגל הישראלי של אותם ימים: "מאנדי עשה מהפך בתפיסה של האנשים בארץ. הוא הביא לכאן דברים חדשים. הכניס את נושא הכסף לשחקנים, הביא לכאן את אירופה. ברוב תמימותו, הוא רצה לעשות כדורגל בישראל".

לפני שחותמים את עידן התמימות הזה, אי אפשר שלא להזכיר את הארי גיים, מאמן אנגלי שהוליך את הפועל ת"א לאליפות ב-1966. גיים, שנחשב לאחד ממאמניה הגדולים של הקבוצה, חזר לקדנציה שנייה ב-1972, זכר להצלחות העבר, וזכה בגביע באותה עונה. למי שלא יודע, בקדנצייה השניה שלו גילה גיים את אחד השחקנים הגדולים של האדומים, רפעת טורק.

אמציה לבקוביץ', ששיחק אצל מאנדי וגיים, נזכר: "כשהארי בא להפועל, הוא לא הכיר שום דבר. מקצוען שבא לעבוד. קיבלנו אותו בזרועות פתוחות, רק רצינו ללמוד. אז פשוט היינו חומר אחר. אותו דבר קרה עם מאנדי. באנו לנבחרת ורצינו ללמוד. היום כולם יודעים הכל. אני זוכר שמאנדי הגיע מנבחרת הונגריה, איזו חכמת חיים. הוא ידע להיכנס לנו לקרביים. היינו מוכנים ללמוד, למרות שבאנו לנבחרת אחרי יום עבודה שהתחיל בחמש בבוקר. היינו פתוחים, בלי פוילשטיקים ועבדנו קשה".

במה שונה התקופה שלך ממה שקורה היום בנושא המאמנים הזרים?

"היום אנחנו מרגישים היום שלמדנו הכל. במקום שנגיד שאנחנו רוצים ללמוד, אנחנו אומרים שהמאמנים הזרים צריכים ללמוד אותנו, את המנטליות הישראלית. מה זה המנטליות הישראלית? חידה. ככה אנחנו מפספסים המון ידע ולא מתקדמים לשום מקום".

החל משנות השמונים חלה תפנית בהלך הרוח, בין היתר בזכות השינויים שעברה החברה הישראלית. מחברה צנועה ופתוחה לזרים הפכנו ליודעי כל. גם למאמנים הבינוניים שהגיעו לכאן, דוגמת ג'ק מנסל (נבחרת ישראל ומכבי חיפה) ומילנקו מיחיץ' (נבחרת ישראל), יש חלק בתפנית הזאת. ובמקביל, הדיבורים על המנטליות הישראלית והכדורגלן הישראלי הכושל יצאו מהארון והפכו לתירוץ הרשמי.

ד"ר חיים קאופמן, היסטוריון ספורט (ואוהד מכבי חיפה, שזוכר היטב את מנסל): "לדעתי, מנסל סדק את תדמית המאמן הזר. כל הזמן אמרו שהוא שיכור, והוא גם נכשל במכבי חיפה ונבחרת ישראל. אני חושב כי כאשר מדברים על מאמן זר, צריך להבדיל בין סתם מאמן לכזה עם הוכחות. לפעמים יש תחושה בציבור שמאמנים זרים באים לכאן כדי לסיים את הקריירה".

איך אתה מסביר שמאז מנסל, אף מאמן זר לא הצליח כאן?

"יש כאן תהליך מוזר. לכאורה, הכדורגל נעשה ממוסחר. אין יותר זהויות. באים לכאן שחקנים זרים, ולכאורה, מאמנים זרים צריכים להיות חלק מהתהליך הזה באופן טבעי. אבל שים לב, גם בכדורסל אין מאמנים זרים. כאשר חיפשו מאמן לנבחרת הכדורסל, אפילו לא חשבו על זר. זאת סתירה פנימית. דווקא בעידן הזה יש רתיעה ממאמנים זרים. זה בניגוד גמור למה שקורה בכדורגל העולמי. כאילו אנחנו יודעים הכל".

שתי הדוגמאות הבולטים לירידת קרנם של הזרים מאז מנסל ומיחיץ', הן אלו של ריצ'רד נילסן ודושאן אוהרין, שהיו מאמנים בכירים, להבדיל מקודמיהם. הראשון אלוף אירופה עם דנמרק, השני רק סגן עם צ'כיה. שניהם חזרו הביתה מהר מהצפוי, מבלי להשאיר כאן חותם משמעותי.

סיפורו של אוהרין, שהגיע למכבי חיפה שנתיים אחרי יורו 96' ולקח חבורה מוגבלת לרבע גמר גביע אירופה למחזיקות גביע, מלמד בצורה הטובה ביותר כי לא רק הכדורגלן הישראלי מסרב ללמוד מאנשי מקצוע מובילים.

המתורגמן של אוהרין, מילאן וונאק, שנצמד אליו בתקופה הזאת, נזכר: "בשבועיים הראשונים, הקליטה שלנו היתה טובה, אבל אחר-כך מישהו ניסה לשים לדושאן רגליים ולהכניס למכבי חיפה מאמן ישראלי. הצמידו לדושאן את דניאל בריילובסקי כעוזר, למרות שלפני זה הוא ניסה להוציא את גיורא שפיגל ממכבי חיפה. בריילובסקי ניסה לעשות זאת גם לדושאן, עד שהבין שהוא יילך ביחד עם דושאן. אחר-כך ניסו להכתיב לדושאן שחקנים להרכב. הביאו לו שני חבר'ה מגרמניה (עמוס סאסי ושלומי דהאן), וכל הזמן בלבלבו לו את המוח למה זה לא משחק ולמה זה לא משחק. אני זוכר שיום אחד מישהו הבטיח לסאסי שהוא יהיה בהרכב במשחק מסוים, וכשזה לא קרה, הוא התנפל על דושאן בסיום. בכל מקום אחר היו משעים אותו, אבל החזירו אותו אחרי שבועיים.

"כשאלון מזרחי עזב לניס, הביאו לדושאן את ויקטור פאצ'ה מבלי לשאול אותו. אותו דבר קרה עם הפסיכולוג של הקבוצה. למרות שדושאן לא רצה אותו, הוא פירק את השחקנים עם השיחות שלו. לפני המשחק במוסקבה, דושאן ביקש שהפסיכולוג יעזוב, ונסע למוסקבה לפני כולם כדי לעקוב אחרי היריבה. כאשר הקבוצה גם הגיעה למוסקבה, את מי הוא רואה על האוטובוס? את הפסיכולוג כמובן, שנשאר אתנו גם במלון. ואז הגיע המשחק האחרון שלו בארץ, נגד בית"ר בגביע, בו הפסדנו 5-1. בסיום באו לדושאן, וביקשו את התגובה שלו לכך שיענקל'ה שחר אמר ברדיו ש'הוא היה מנהל את המשחק אחרת'. באותו רגע דושאן אמר לי 'אני מתפטר, תגיד לשחר'".

מה הסיבות לכך שמאמנים זרים לא נקלטים כאן?

"קח את נילסן, אותו דבר קרה לו. תראה מה אמרו לו, כאשר הוא ניסה לקשור את ידי השחקנים. אבל אין מה לעשות. מאמן צריך לבנות השחקנים מההתחלה, ולהיות הבוס הבלעדי. ככה דושאן עבד בצ'כיה, כאשר הוא בנה במשך שנים את נדבד, שמיצר, ושאר הכוכבים של יורו 96'. הכל בעבודה אישית לטווח ארוך. הבעיה שאנשי הנהלה כאן לא נותנים לעשות זאת ושמים רגליים".

די להביט על ההצלחה של הנבחרות האפריקאיות, שקולטות בברכה מאמנים אירופיים בכירים, כדי להבין את גודל הכישלון שלנו. בסנגל, קמרון, הבינו מזמן שהכשרון לא מספיק, בלי ידע עכשווי. אמציה לבקוביץ', שאימן נבחרת אפריקאית (סיירה לאונה), מדבר על הבדלי הגישה: "בסיירה ליאון אף שחקן לא דיבר איתי. ב-6.30 בבוקר הם היו מחכים לי עם ידיים מאחורי הגב, מוכנים ללמוד את כל מה שיש לי לתת להם. אני חושב שרואים את תוצאות הגישה הזאת בנבחרות האפריקאיות המצליחות של ימינו. רק אצלנו חושבים שאין מה ללמוד יותר מהמאמנים הזרים".

אבל הבעיה היא לא רק במנטליות של שחקן הישראלי והתערבות של המנהלים. גם למאמנים הישראלים המשכילים, אלו שלא מוצאים זמן ללכת ולהשתלם בקבוצות הבכירות ביבשת, יש חלק בהתעקשות על הבורות, מתוך קנאות מובנת למקום עבודתם. כבר עכשיו, כאשר אופציית המאמן הזר לבית"ר רק עולה לאוויר, אפשר לשמוע ולקרוא אותם מבטלים את האופציה הזאת בהינף יד, כאילו רק הם יודעים להפיק את המירב מהשחקן הישראלי ולהוביל אותו להישגים. אפשר למצוא דוגמאות לכך גם בכדורסל. רודי דאמיקו עזב את מכבי ת"א אחרי זכייה בכל תואר אפשרי, בעיקר בגלל שלרלף קליין לא היתה עבודה. גם מאמן זר אחר, וינקו ילובאץ, שהחזיר את החיוך ליד אליהו אחרי שנים של דכדוך, הועזב לאחר עונה אחת.

פרופסור אמיר בן פורת: "לדעתי, הבעיה העיקרית בקליטת המאמנים הזרים היא שהמאמנים הישראלים חסמו את דרכם, בגלל שמירה על הפרנסה. אני באופן עקרוני בעד הזרים, צריך למנות אחד כזה לנבחרת. תראה, אפילו המאמנים הכאילו גדולים שלנו, לא היו יותר מדי מקצוענים ומשכילים. הם אף פעם לא קראו ספרים על כדורגל. כל הזמן מתרצים זאת במנטליות הישראלית, כאילו אנחנו מפגרים. תראה מה עשו לנילסן, מיד באו איתן חשבון בגלל שלא הביא תוצאות. לכדורגל הישראלי אין סבלנות. צריך להכניס לכאן ידע מחו"ל. הבעיה היא שיש כאן דפוסי משחק שונים. מאמן שרוצה להכניס לכאן תרבות אחרת, לא יכול להצליח בשלושה חודשים".

גם דושאן אוהרין מסכים איתו, בשיחה מביתו בצ'כיה: "זה בעייתי למאמן זר להצליח בישראל, הכל נשפט לפי התוצאות. לי למשל היו הרבה צרות עם ההנהלה ועם חנן שפגט. זה יצר המון בעיות. הייתי לבד כל הזמן, היה לי קשה. לכן, מאמן זר צריך להיות המחליט העיקרי. רק כך הדרך שלו תצליח ויהיה שיתוף פעולה. צריך לתת למאמן הזר לקבוע הכל".

למרות הטיפים של אוהרין, לא נראה כי הגישה הקלוקלת עומדת להשתנות בעתיד בקרוב. נמשיך, קרוב לודאי, לצאת מנקודת הנחה שרק מאמנינו הפרובינציאליים יכולים להבין את שחקנינו הפרובינציאליים. לא ברור מתי נבין שפעם זה היה אחרת, נחזור להיות פתוחים לידע מקצועי ממדינות כדורגל מתקדמות ונצא מהבועה המקומית.

ריצ'רד נילסן מנסה לעזור: "אתם צריכים להיות יותר סבלניים עם המאמנים הזרים. מאוד נהניתי לעבוד בישראל, אבל היה המון לחץ. היינו מאוד קרובים למונדיאל, העם היה איתנו, אבל צריך להבין שהכדורגל מתפתח. ניסיתי להביא מקצוענות לשחקנים, אבל צריך סבלנות, דברים לוקחים זמן. נתנו לי רק קמפיין אחד. לדעתי, אתם מפספסים. לא צריכים לחשוב רק על תוצאות, רק על עכשיו, אלא לחשוב לטווח ארוך, רק כך מצליחים. אולי בתרבות שלכם אתם רוצים תוצאות מיידיות".