סיוט אמריקאי

האירוע המכונן בקריירה של קלינט דמפסי, קשר נבחרת ארה"ב, התרחש במונדיאל 1994. האמריקאי בן ה-11 רכש כרטיסים למשחקיה של נבחרת ארגנטינה, בתקווה לצפות באלילו דייגו מראדונה. ההתחלה היתה מבטיחה, מראדונה גילה יכולת כמו בשני המונדיאלים הקודמים, אך במהרה התברר לכולם שהיו אלה הסמים שהפיחו רוח חיים בגופו של הקוסם. יחד עם מיליוני לבבות ארגנטינאים שבורים, בכה גם ילד אמריקאי.

אותו ילד לא ידע אז שטרגדיות יהיו אלה שיגרמו לו להגשים את חלום הכדורגל שלו. היום כבר מבצע קלינט דמפסי קסמים משלו על הדשא, במדי ניו אינגלנד רבולושן מהליגה האמריקאית, וייתכן מאוד שלא יעבור זמן רב עד שנראה אותו באחת הליגות האירופאיות. הקשר, שבמארס האחרון חגג את יום הולדתו ה-23, פרץ לליגת ה-MLS במהירות והפך לאחד מכוכבי הכדורגל האמריקאים בין לילה. הזימון לנבחרת ארה"ב לקראת הגביע העולמי בגרמניה, היה אך טבעי.

"כמו כל ילד כפרי, אני נהנה מהדברים הפשוטים. באולינג, דייג, לבלות עם חברים", הוא מעיד על עצמו. על רגע הזימון לסגל נבחרת ארה"ב למונדיאל סיפר: "היו לי בעיות במחשב בבית שלי, וביקשתי מאמא שלי שתפתח את המייל כדי לבדוק אם קיבלתי דברים חדשים. אחרי שתי דקות היא התקשרה אלי בבכי ובצעקות וסיפרה לי שאני בסגל של ארה"ב לגביע העולמי. אני שמח שההורים שלי הם אלו שגילו ראשונים וסיפרו לי. הם עשו הרבה בשביל ההצלחה שלי ולקחו אותי לדאלאס כשהייתי קטן. אבא שלי מכר את הסירה שלו בשביל שהוא יוכל לממן דברים שונים שקשורים בקריירה שלי".

קלינט דמפסי גדל בנאקוגדוצ'ס, עיירה בת פחות מ-30 אלף תושבים במזרח טקסס. קלינט ואחיו ראיין תמיד נמשכו לספורט שהיה על סף הביזאר בארה"ב. הוא נהג ללהטט עם הכדור בחצר הבית, ובאופן מאוד לא שיגרתי לילד אמריקאי, לצפות בקלטות ממונדיאל 1986.

דמפסי הצטרף לאחת מקבוצות הילדים באזור מגוריו. על המשחקים כילד סיפר פעם: "אני הייתי מבקיע כמעט את כל השערים של הקבוצה שלי. כשהובלנו, המאמן היה מציב אותי בשער כדי שלא נכבוש עוד".

דווקא אחותו ג'ניפר הייתה התקווה ספורטיבית הגדולה בבית משפחת דמפסי. אבל בגיל 16, כשעמדה להיכנס לדירוג הטניס העולמי, מתה במפתיע, והמשפחה האבלה תלתה את תקוותיה בנער הצעיר.

כשקלינט התבגר יותר, נתקלו הוריו במודעה על מבחנים לקבוצת נערים בדאלאס ולקחו אותו לשם. דמפסי היה בטוח שהוא נכשל בגלל שלא נאמר לו כלום בתום יום האימונים, אבל כשהגיע הביתה צילצל הטלפון המיוחל. מאז עשו הוריו והוא את הדרך לדאלאס, מרחק 3 שעות נסיעה לכל כיוון, מספר פעמים בשבוע, כדי שהילד יוכל להשתתף במסגרת כדורגל רצינית. הם לא ידעו אז עד כמה זה ישתלם להם.