ויכוח העונה

בניגוד למה שמקובל לחשוב, את עונת 97/8 לא הפסדנו בגלל איתן טייב או אפילו אישטואן פישונט. זה אולי ממסך מעט את ההילה מעל אותה עונה הירואית, אבל אלו היו הפסדים להפועל חיפה (של גוטמן) בקריית אליעזר ותוצאות עגומות מול הפועל ירושלים – אחינו האדומים למען השם! – שמנעו מאיתנו את הכתר שאיננו פלסטיק. על המשחקים הללו חשבתי בזוועתון בן 94 הדקות מול בני סכנין – אחת מתצוגות הנפל הספורטיביות העלובות שנראו על מגרש ומסך כלשהו – בזמן שעברתי מהציפורניים לבשר. ועדיין, למרות שכמאמר הקלישאה הפועל תל אביב לא עמדה בלחץ ולמרות הכדורגל – טוב, לא בדיוק כדורגל – החלש, האליפות השנה צריכה ללכת אלינו. לא בגלל הקבוצה, בגלל מי שמאמן אותה.

לא ברור איך רק בשנה שעברה נחת אלי גוטמן בבלומפילד. מדובר במאמן אדום בכל נימי נפשו; ברוח, בנחישות, בגינונים ובפילוסופיה. מאמן שזכה כאן במשך שנים לזלזול מחפיר ומשפיל מהתקשורת. זו לא רק ההגליה לקפריסין, אחרי שלא מצא את עצמו עם הצעות אטרקטיביות לאמן קבוצה ישראלית; כאילו יש כאן איזה שפע חסר תקדים של פרגוסונים מקומיים שמייתר את נחיצותו בענף; זהו בעיקר הכינוי שהודבק לו, הקללה המעליבה ביותר שאפשר לקרוא לישראלי, לא כל שכן ממוצא אשכנזי – "גרמני". ולמה? משום שהוא אינו חסיד של הכדורגל בעל הנשמה הלטינית שכל כך נפוץ במחוזותינו. הוא, השם ישמור ויציל, חושב שעם המנטאליות והכישרון של הכדורגלן הישראלי, משמעת ברזל וטקטיקה חשובות יותר. עם שתי התכונות הנלעגות והמתועבות הללו הוא לוקח קבוצה ללא אף שחקן קבוע בנבחרת – עוד שוס בסימן עלייה מתמיד – למרחק נגיעה מאליפות.

אליפות של הפועל תל אביב, אם כן, היא לא רק עוד תואר בארון האדום שצמא כבר כמעט עשור לצלחת נוספת; היא שיעור בצניעות עבור הכדורגל הישראלי, שחטא הגאווה מכרסם בו מדי שנה. כדורגלנים מקרטון עם משכורות נטולות פרופורציה, מאמנים תאווי תקשורת, סוכנים חלקלקים ונכלוליים, עסקנים פונקציונרים ועיתונאים מתלהמים – כולם יחזרו אל המקום לו הם ראויים. זו תהיה שעתם היפה של בעלי המקצוע. זו תהיה אליפות של מאמן, ולא של אף אחד אחר. וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים כאן.

זה מאוד יפה ומאוד אופנתי להלל את אלי גוטמן – והעונה גם מגיע לו – אבל בסופו של דבר אין שום בשורה באלי גוטמן. גם כי אליפות של הפועל תיתן פרס למאמנים שמקדשים את התוצאה על פני המשחק, אבל זה פחות חשוב כרגע, וגם כי גוטמן הוא בסופו של דבר חלק מחונטות המאמנים שחונקות את הכדורגל הישראלי ומקשות על פעפוע של כוחות רעננים כלפי מעלה. גוטמן זה שלמה, זה אייל, וכל האנשים האלה שאתם קוראים להם בשמות פרטיים כי הם מייצגים עבורכם שכונה של ערסים שלא נותנים לאף אחד להתקרב מבלי שהם יצעקו עליו וילגלגו עליו. גוטמן, למרות השונות שלו, רק מתחבא מאחור. הוא לא מביא בשורה אמיתית למאמני ישראל, אלא רק להפועל תל אביב, שסופסוף מצאה מאמן טוב מאז שדרור קשטן עבר לנבחרת.

זה מאוד הגיוני להעדיף את גוטמן על פני אלישע לוי – והעונה הכדורגל של הפועל תל אביב ומכבי חיפה הצדיק את זה - אבל בסופו של דבר אליפות של אלישע לוי תביא איתה בשורה חשובה יותר לענף. אסור לשכוח: זה בסך הכל הצ'אנס הגדול הראשון שאלישע לוי מקבל. כמה הזדמנויות היו לגוטמן, עד שהוא מצא את המועדון שמתאים לו? נכון, אליפות של הפועל תל אביב תקדש מחדש את המאמן הרציני והיסודי, אבל קשה להאמין שהיא תיתן פתח לאנשים שיבחרו בדרך הזו אם הם לא חברים של שלמה ושל אייל.

אלישע לוי נותן תקווה למאמנים שאין להם חברים מקושרים כאלה, ששומרים עליך ומקדמים אותך. הוא פותח שער קטן למאמנים שלמדו, חקרו, חשבו, שיננו, את רזי הענף, התאימו את עצמם לדרישות המדעיות יותר של המשחק (שמשום מה טרם הגיעו לישראל), אבל לא היה להם את הסיכוי להראות את זה. הם לא רוצים להתחנף לשלמה והם לא סובלים את אייל, ובלעדי זה אין להם ממש סיכוי להתקדם. אליפות של אלישע לוי עם מכבי חיפה תבשר: אולי יש עוד מאמנים שמתחבאים עמוק למטה, בתחתית. אולי כדאי לבטל את חוקי ההגירה הנוקשים לקבוצות הגדולות, ולהתחיל תהליך שבעוד 10 שנים יביא לנו סדרה חדשה של מאמנים שלא כבולה – לא במישרין ולא בעקיפין – עם ברוני הטמטום, העילגות וחוסר המקצוענות.