זו הולך ונעלם

אלונזו מורנינג רצה להמשיך לשחק כדורסל. "קשה לוותר על משהו שיש כל כך הרבה תשוקה כלפיו", אמר הסנטר בן ה-39, שעבר השתלת כליה וחזר לרוץ, לקפוץ וללכת מכות 82 פעמים בשנה, לא כולל פלייאוף, בגיל בו רוב הכדורסלנים כבר מזמן נחים. אבל הזמן אמר את שלו ומורנינג תלה את הנעליים 16 שנה לאחר שנבחר בדראפט.

הפרישה של זו, כמו כל פרישה אחרת של כוכב ספורט, העלתה נשכחות מהקריירה העשירה שלו ומהתחנות אותן עבר. הוא נבחר שני ב-1992 על ידי שארלוט הורנטס ז"ל אחרי אחד שאקיל אוניל, קלע סל ניצחון גדול בפלייאוף, שגמר באופן סופי ללארי בירד את הקריירה, נלחם בפטריק יואינג והניקס, הועבר למיאמי, נלחם עם יואינג והניקס, הפסיד לג'ורדן, פרש, עבר לנטס, חזר למיאמי, לקח את האליפות שחמקה ממנו כל השנים, וכעת פרש באופן סופי ומוחלט. אולם מה שמעניין במיוחד במעמד הפרישה של מספר 33, שבקרוב יראה את הגופיה שלו בתקרת אולם ע"ש חברת תעופה אמריקאית כלשהי, הוא הפיכתו ממייצג ה-NBA בשנותיו הראשונות בליגה לנטע זר, שנראה כמו שריד של עידן אחר.

החצי השני של שנות התשעים הפך, בעיקר בזכות פט ריילי בימיו בניו יורק ובמיאמי, לקרב אגרוף מתמשך ולמירוץ חימוש בנגרי-על. אלו היו הימים בהם דייל ואנטוניו דייויס, צ'רלס אוקלי, אייזק אוסטין, בריאן גראנט ודומיהם היו בשיאם, ההתקפה הפכה לאירוע שולי בין התנגשות הגנתית אחת למשנהה, מתפרצת היתה פריט ארכיאולוגי שהראו בקליפים דהויים משנות השמונים העליזות, ותנועה בהתקפה עניין שפרשנים דיברו עליו בערגה.

הפרישה של זו הדגישה את השינוי המקצועי והתדמיתי שהעביר דייויד שטרן את ה-NBA בעשור האחרון, לטוב ולרע. הדגש על כוכבות אישית אמנם הביאה לעולם וירטואוזים כגון קובי, וויד ולברון, שינויי החוקים בנוגע להגנות פתחו את האפשרויות של סטיב נאש וכריס פול להשתחל לצבע ביתר קלות, ההקשחה בנוגע לעבירות שהוגדרו אלימות נתנה לכל אלה מרחב להימנע מאגרופים לצלעות ומברכיות לפנים, ותגרות הפכו לאירוע נדיר יחסית.

מורנינג היה בשר מבשרו של עולם כדורסל שנכחד. הוא מעולם לא היה כוכב, גם שקלע בכשרונו המוגבל 20 נקודות למשחק בשבע משמונה העונות הראשונות שלו בליגה. לא היה לו את הטאץ' של דייויד רובינסון או את הזריזות של האקים, וגם לא את הכוח של שאקיל. הוא הסתפק בבייבי הוק לא אסתטי ובג'אמפ מחצי מרחק, ואת יתר מרצו השקיע בלהיות אחת הסיבות לחקיקת החוקים החדשים, שכן הוא היה אותו מחסום שמנע מהגארדים לחדור לטבעת, בזכות ממוצע קריירה של כמעט שלוש חסימות למשחק, שני אגרופים לצלעות וחמש ברכיות לפנים.

מי שאהב את מפגשי האיתנים בין אינדיאנה והניקס, ואחר כך בין מיאמי והניקס, שתה בהנאה את המכות, התלהב מהרוטציות ההגנתיות חסרות הפשרות, מהקרבות הבלתי נגמרים מתחת לסלים, מההתקפות המג'עג'עות, מהאמוציות המטורפות, מהיריבות הקבוצתית האיתנה, לבטח הוקיר את גדולתו של זו. המפגשים של מיאמי שלו מול הניקס גררו סדרות פלייאוף שכולן דם, יזע ומכות. היום כבר אין שחקנים שהפנטזיה שלהם היא ריבאונד התקפה ודאנק, אין ענקים מאיימים שחוזרים להגנה בצרחה מתמשכת, שמבלים 7 שעות ביום (לפי עדות חבריו לקבוצה) בחדר כושר, וקופצים לחסום כל כדור תוך התעלמות מכך שזה הופך אותם לפוסטרים של מעופפי העולם. זה לא מה שהפך ספורטאים לאייקונים תרבותיים בשנות התשעים, וזה לא מה שהופך אותם לכאלה גם כיום.

בימים בהם משעים ל-15 משחקים על אגרוף ופיניקס, ניו יורק, אטלנטה, הלייקרס ואחרות אצות רצות להן למתפרצות השתנה מן הקצה אל הקצה אופיה של הליגה - פחות אינטנסיביות, פחות יריבויות, יותר סלים, יותר זרימה, יותר רייטינג, פחות קרבות פלייאוף גדולים שהופכים לקלאסיקה.

הנה לברון דורס, הנה הפלאש חותך, הנה קובי קולע מכל מקום, הנה פול מלהטט. הסנטר המפחיד ביותר ב-NBA הוא דווייט הווארד, אחד האנשים המצחיקים והנעימים בליגה. זו היה בשיאו בעידן של מחסור בסופרסטארים מלהיבים ושל מנת יתר של חוטבי מים ושואבי עצים. הוא ייזכר גם בתור מופת לעבודה קשה ולמסירות, אבל גם כמי שלא הפסיק לריב עם חברו לשעבר לארי ג'ונסון וגרר את ג'ף ואן גנדי על הרצפה בזמן הנסיון המשפיל, הכושל והטרגי של המאמן לעצור את הענק בקטטה המונית. נוסטלגיה היא ענף ספורט בפני עצמו, בטח שבמקומותינו, וכבודו של זו במקומו מונח, אבל לא בטוח שבאמת באמת נתגעגע.