הנבחרים, חלק ב'

אז אתמול הצגנו בפניכם את הפתעת העונה, אכזבת העונה ומאמן העונה, ועכשיו הגיע הזמן לת'כלס - מי הכי טוב? פיזור הכישורונות בעולם המכללות לא תמיד מאפשר למדוד את יכולתיהם של שחקנים מקבוצות בחטיבות שונות, אז כדי להקל על המלאכה התמקדנו בבחירת השחקן המצטיין בכל אחת משש החטיבות המובילות, ולסיום נדרשנו לשאלת שחקן השנה. בואו נצא לדרך.

עומר סלע: דארן קוליסון (UCLA, סופומור)

קוליסון הפך לשחקן החשוב ביותר של הברוינס השנה. גם לאהרון אפללו היתה שנה לא רעה (במקביל לפועלו בהסתדרות העובדים של דימונה), בה היה אמור לסחוב את הקבוצה על גבו אחרי העזיבה של ג'ורדן פארמר למדי היריבה העירונית - הלייקרס, אבל קוליסון התברר כמנהיג האמיתי של הקבוצה, וחלוקת התפקידים ביניהם ברורה - אפללו קולע את רוב הנקודות, קוליסון מוביל את הקבוצה. מאזן האסיסטים מול איבודים שלו מצוין, והוא ממוקם שני בפאק 10 בבישולים, בנוסף להיותו החוטף הטוב וקלע השלשות המדויק ביותר של החטיבה הטובה ביבשת. לוט אולסון, המאמן עתיר הנסיון של אריזונה, הכריז אחרי המפגש עם UCLA כי קוליסון הוא המפתח לכל הקבוצה של הברוינס.

אריאל גרייזס: אהרון ברוקס (אורגון, סיניור)

קרב צמוד צמוד עם אהרון אפללו (גם בגזרת השם הלוהט, אם כי לוק רשארד 'מבה א-מוטה לוקח את כולם בסיבוב בקטגוריה הזו), אבל בסופו של דבר, אם מתעלמים מההצלחה של וושינגטון סטייט, הרי שהדאקיס היו הקבוצה המפתיעה בפאק 10 העונה ואין שחקן בחטיבה שהקבוצה שלו תלויה בו יותר. 18 נקודות בממוצע ב-37 דקות למשחק מספרות רק חלק מהסיפור, כי בלי אהרל'ה שלנו לברווזים אין חצי מ-22 הניצחונות שלהם, ועל מקום בטורניר הם רק יכולים לחלום.

ישי רז: אהרון אפללו (UCLA, ג'וניור)

אחרי שנפסח על ידי שני קודמיי, הגיע הזמן לסנגר על אהרון אפללו. חרף העובדה שהוא משחק בקבוצה מאוזנת להפליא הצליח הגארד הקשוח להעמיד ממוצע מצוין של 17.5 נקודות למשחק, והיה חתום כמעט בלעדית על כמה מהניצחונות הגדולים של הברוינס העונה. כבודו של קוליסון במקומו מונח, אבל אם הקבוצה שלי בפיגור של נקודה בשניות הסיום, אין שחקן ברחבי היבשת שהייתי רוצה לראות עם הכדור יותר מאפללו (טוב, אולי חוץ מאייסי לואו).

עומר סלע: ג'ארד דאדלי (בוסטון קולג', סיניור)

למרות המאזן הלא הכי מרשים של הנשרים (9:19), מה שעשה השנה דאדלי זה דבר מדהים, כשהוא סוחב למעשה קבוצה שלמה על הגב שלו, עם לא הרבה עזרה מהחברים. התכנית המקורית שלהם היתה שונה לחלוטין, כששון וויליאמס היה אמור לתפוס את הצבע ולהפוך לגבוה דומיננטי במיוחד. אבל וויליאמס הודח באמצע העונה עקב בעיות סמים ודאדלי נאלץ לעשות כמעט הכל לבד. הוא מוביל את ה-ACC בנקודות (19.6) ובריבאונדים (8.6) והוא אפילו לא גבוה במיוחד. דאדלי קולט העונה מעל לשלושה ריבאונדים בהתקפה למשחק (שני בחטיבה) ואחוזי הקליעה מהשדה שלו (58%) ממקמים אותו במקום הרביעי ב-ACC. למעשה, מאז עזיבתו של וויליאמס, לאחר 15 משחקים, הוא כמעט ולא יורד מהמגרש (38.2 דקות למשחק).

אריאל גרייזס: ג'ארד דאדלי (בוסטון קולג', סיניור)

על אהבת הגברים שלי לדאדלי, השחקן הכי גבר גבר בליגה, אין צורך להרחיב. ההתמחות של אל סקינר היא להביא שחקנים שאף אחד אחר לא רצה ולהפוך אותם לתותחים, ודאדלי, שהגיע לבוסטון מתיכון בקצה השני של ארצות הברית בסן דייגו, הוא הדוגמא הקלאסית. אפשר לדבר על הסטטיסטיקות שלו עוד הרבה, אבל את מה שהוא מביא למשחק – הקשיחות, הווינריות, המנהיגות, החוש לריבאונד – יש למעט מאוד שחקנים אחרים בליגה, ולכן הוא מנצח מועמדים ראויים כמו די ג'יי סטרוברי, טיילר הנסברו, זביאן דאוודל ושון סינגלטרי.

ישי רז: ג'ארד דאדלי (בוסטון קולג', סיניור)

רצינו לגוון, אבל הבחירה הזו פשוט מתבקשת. טיילר הנסברו סומן בתחילת העונה כמועמד הבטוח לתואר, אבל למרות שאי אפשר להגדיר את העונה שלו כאכזבה גדולה מדי, נדמה כי גם בלעדיו צפון קרוליינה היתה מוצאת את דרכה לצמרת החטיבה. האיגלס, לעומת זאת, היו מתפקדים כשטיח הרצפה של ה-ACC ללא דאדלי.

עומר סלע: דומיניק ג'יימס (מרקט, סופומור)

כבר בעונת הפרשמן שלו אשתקד רשם דומיניק ג'יימס יותר מ-15 נקודות, 4 ריבאונדים וחמישה אסיסטים למשחק. העונה, עם פחות או יותר אותם מספרים, גם הקבוצה שסביבו משחקת מצוין, כך שיש לו הרבה יותר פנאי לעשות גם דברים אחרים. כמו הגנה למשל. ג'יימס חוטף שני כדורים למשחק והוא המגן הטוב ביותר של הנשרים המוזהבים בבק-קורט. בכלל, ג'יימס הוא מנהיג, והרבה מעבר לנקודות ולאסיסטים, הוא מהשחקנים האלה שאנחנו אוהבים להגיד עליהם שהם עושים את הקבוצה סביבם ליותר טובה. אחרי ההדחה של מרקט כבר בסיבוב הראשון בטורניר של העונה שעברה, ינסה ג'יימס לתרגם את עליית המדרגה שלו להצלחה גם על הבמה המרכזית.

אריאל גרייזס: אהרון גריי (פיטסבורג, סיניור)

האמת, הביג איסט השנה די משעמם, ובניגוד לשנים קודמות דל בשחקנים גדולים (אח, איפה הימים של אמקה אוקפור, בן גורדון, רנדי פוי ואחרים?) אז נאלצתי ללכת עם ברירת המחדל של השחקן הטוב ביותר בקבוצה הכי טובה. ישנן דיעות שונות לגבי סיכויי הצלחתו במקצוענים של גריי, סנטר לא אתלטי עם מהלכים קצת מוגבלים, אבל אי אפשר להתכחש לתוצאות שהוא מביא. כמעט ממוצעים של דאבל דאבל (14.3 נקודות ו-9.9 ריבאונדים למשחק) והובלה של הפנתרים לעונה מצוינת ואולי לאליפות הביג איסט.

ישי רז: ג'ף גרין (ג'ורג'טאון, ג'וניור)

שוב מדובר בסוג של ברירת מחדל, אבל גם הגירסה שלי לשחקן הטוב ביותר בקבוצה הכי טובה הוכיח שהוא ראוי לבחירה. גרין הקפיד לתרום בכל האספקטים של המשחק (13.5 נקודות, 6.1 ריבאונדים ו-3.6 אסיסטים לערב) ושימש כדבק בין הקו הקדמי לקו האחורי של ג'ון תומפסון השלישי. הביצועים שלו העונה הפכו אותו למועמד לבחירת לוטרי בדראפט הקרוב, ועזרו להויאס לחזור רשמית לצמרת הביג איסט אחרי כמה שנים שחונות.

עומר סלע: אלאנדו טאקר (וויסקונסין, סיניור)

גרג אודן אולי ייבחר ראשון בדראפט, ודרו נייצל הוא בהחלט תותח, אבל את מי זה מעניין? אלאנדו טאקר לנשיאות!

אריאל גרייזס: אלאנדו טאקר (וויסקונסין, סיניור)

אולי יצא לי מוניטין של אחד שמתווכח פה ושם, אבל אתם לא חושבים שאני הולך להתווכח עם הבחירה הזאת, נכון?

ישי רז: אלאנדו טאקר (וויסקונסין, סיניור)

כל מילה מיותרת. לחטיבה הבאה בבקשה.

עומר סלע: קווין דוראנט (טקסס, פרשמן)

השחקן הטוב ביותר במכללות, ובוודאי המוכשר ביותר. הדיונים על "מי יהיה טוב יותר במקצוענים", הוא או אודן, ימשיכו עוד הרבה זמן, אבל ברמת המכללות, דוראנט הוביל קבוצה של ילדודס להישג מרשים מאוד ולדירוג במקום ה-15 באמריקה, שבוע לפני תום העונה. את הסטטיסטיקה של דוראנט לא מודדים אל מול החטיבה שלו, אלא מול כל אמריקה, ושם הוא ממוקם חמישי בנקודות (24.9), שלישי בריבאונדים (11.5), וכל זה ב-48 אחוזים מהשדה.

אריאל גרייזס: אייסי לואו (טקסס A&M, סיניור)

טוב, כנראה שכמו העקרב מהסיפור ההוא, גם אני לא יכול לעשות כלום נגד האופי שלי. כן, דוראנט היה השחקן הטוב ביותר בביג 12 השנה (וכנראה בליגה בכלל, עוד שניה יגיעו הנימוקים) אבל לואו היה השחקן הכי חיוני בחטיבה וגם אם המספרים שלו, המכובדים בפני עצמם (17.6 נקודות, 5.4 אסיסטים ב-33 דקות משחק) לא מתקרבים לאלה של דוראנט, הרי שמספיק להזכיר שהאגיס היו קבוצה שלא ניצחה משחק אחד בביג 12 לפני שלוש שנים (בעונת הפרשמן שלו) והעונה הם מסוגלים לזכות באליפות החטיבה ולהיות מדורגים שניים בטורניר, כדי להבין את ההשפעה של השחקן הבאמת נהדר הזה.

ישי רז: קווין דוראנט (טקסס, פרשמן)

אייסי לואו הוא פשוט שחקן ענק, ואחרי העונה החלומית שלו היה צריך לקרות משהו לא מהעולם הזה כדי שהוא לא יהיה שחקן השנה בחטיבה. הבעיה שלו היא שהמשהו הזה אכן קרה. לאורך כל העונה קווין דוראנט נראה כמו שחקן מעולם אחר, ואין טעם לחזור שוב על המספרים או על ההישגים אליהם הוא הרים את הלונגהורנס. אז עם כל ההערכה, הכבוד והסימפטיה ללואו, הילד מאוסטין הוא פשוט בליגה אחרת.

עומר סלע: טוריאן גרין (פלורידה, ג'וניור)

השחקן המוערך ביותר בפלורידה הוא ג'ואקים נואה, אבל מי שמניע את המכונה המשומנת הזאת, למרות מכת ההפסדים האחרונים היא עדיין המועמדת העיקרית לאליפות גם השנה, הוא הרכז שלה. גרין מוביל את הקבוצה בנקודות (13 למשחק) ובאסיסטים (3.4), קולע ב-40% משלוש ויותר מהכל מנווט את ההגנה וההתקפה של התנינים. לפלורידה יש את החמישייה המאוזנת, המוכשרת והמפרגנת ביותר בכדורסל המכללות - אל הורפורד ונואה שולטים ברחבה, לי האמפרי מפגיז משלוש וקורי ברואר נפלא - אבל הדבק והשחקן החשוב ביותר לקבוצה, עם כל השקט התעשייתי סביבו, הוא גרין.

אריאל גרייזס: כריס לופטון (טנסי, ג'וניור)

הבחירה בין רביעיית הג'וניורים המאוזנת של פלורידה היא כמעט בלתי אפשרית, אז אני אלך על הפיתרון הקל ואבחר בעוד שחקן שהוא המשמעותי ביותר לקבוצה שלו, ובמקרה שלו אפשר לבחון בקלות את המשמעות של חסרונו. ארבעה משחקים החסיר לופטון העונה בגלל פציעה. המאזן של הוולנטירס בהם? 3:1. המאזן שלהם בשאר המשחקים? 6:20 (כולל 3:8 בחטיבה וניצחון גדול על פלורידה השבוע). אה, כן, שכחתי להזכיר – הוא גם הקלע המוביל ב-SEC עם 20.8 נקודות למשחק. שחקן ענק.

ישי רז: דרק באיירס (ואנדרבילט, סיניור)

לכל מי שקופץ עכשיו ומתרעם על כך שבאיירס הוא "בחירה על סמך משחק אחד" בעקבות הניצחון של ואנדרבילט על פלורידה לפני שבועיים, מומלץ להציץ בטבלת ה-SEC. הקומאדורס מככבים שם במקום השני, גבוה בהרבה מהתחזיות המוקדמות, ובאיירס (עם 16.8 נקודות למשחק) הוא הסיבה העיקרית לכך שהם בדרכם להופיע בטורניר בפעם השנייה בלבד בעשר השנים האחרונות.

(הערת המערכת: לשלושת המאוכזבים של החטיבה – נואה, הורפורד וברואר, שנותרו ללא קול אחד לרפואה ומחו על כך במכתב לוואלה! ספורט אחרי שבחירות המערכת הודלפו להם מראש - אנחנו באמת מצטערים. אם זה ממש חשוב לכם, אתם מוזמנים לחזור לקמפוס בעונה הבאה ולנסות שוב).

עומר סלע: אלאנדו טאקר

המועמדים המשמעותיים ביותר לתואר שחקן השנה הם אותם השניים עליהם דיברנו במחצית העונה - אלאנדו טאקר וקווין דוראנט. שמות אחרים כמו מריו בוגאן מאוקלהומה סטייט ואהרון ברוקס מאורגון הידרדרו מאוד בחלקה השני של העונה ואיתם גם הקבוצות שלהם. למרות שאין לי ספק שדוראנט הוא השחקן הטוב ביותר במכללות, הוא לא שחקן השנה שלי. אני לא יודע אם טאקר יזכה בתואר אחרי שני ההפסדים של וויסקונסין בשבוע שעבר, אבל מבחינתי העונה שלו היא הגדולה מכולן. צריך לזכור שכדורסל הוא משחק קבוצתי, ולהבדיל מדוראנט, שהוא שחקן גדול אבל לא מנהיג גדול, טאקר הוא וויסקונסין והוא זה שהוביל אותם לעונה הגדולה ביותר של המכללה אי פעם. הוא קולע, הוא קוטף, הוא מוסר, הוא שומר ומעל הכל הוא מנהיג. אין ויכוח, וגם לא יכול להיות, על מי שחקן טוב יותר מבין השניים. הוויכוח הוא רק על מי טוב יותר לקבוצה שלו, ופה טאקר מנצח בלי תחרות.

אריאל גרייזס: קווין דוראנט

כמו בשנה שעברה, אז התחרו על התואר אדם מוריסון וג'יי ג'יי רדיק, גם השנה יש לנו מירוץ של שני סוסים בלבד – קווין דוראנט ואלאנדו טאקר. גם הפעם ההכרעה לא קלה בכלל. אם משווים בין השניים, אין הפכים יותר גדולים – דוראנט הוא פרשמן, טאקר הוא סניור (ולא סתם – שנה חמישית). דוראנט הוא סקורר שלוקח את הכדור ויוצר לעצמו, טאקר הוא שחקן קבוצתי שלא כופה את עצמו על המשחק. לדוראנט יש טונה כישרון, טאקר הוא שחקן של עבודה קשה וצווארון כחול. בסופו של דבר, עם כל הערכה לטאקר, בלתי אפשרי להתעלם ממה שדוראנט עשה השנה – ממוצעים של דאבל דאבל (24.9 נקודות ו-11.5 ריבאונדים למשחק לעומת 20 ו-5.4 לטאקר), שבעה משחקים של יותר מ-30 נקודות, 25 של יותר מ-20, ממוצע של יותר מ-28 נקודות בביג 12 (החזק משמעותית מהביג 10 בו שיחק טאקר) וכל זה בתור פרשמן, לא מאפשרים לתת את התואר לאף אחד אחר בליגה היום.

ישי רז: קווין דוראנט

כדי להכריע בסוגייה הזו צריך לגייס קצת פרופורציה היסטורית. העונה של טאקר בוויסקונסין היתה נהדרת. כוכב גדול בקבוצה סולידית שהופכת בהנהגתו למועמדת לאליפות – סיפור שפשוט תפור על התואר "שחקן השנה", ואין ספק שהוא מועמד ראוי ואף יותר מכך. אבל הביצועים של דוראנט לא נמצאים בכלל על אותה סקאלה. מעבר לסטטיסטיקות הבלתי נתפסות ולמאזן המדהים (בהתחשב בכישרון סביבו) אליו הוא הוביל את טקסס, דוראנט הותיר אחריו אינספור שומרים מבועתים והצליח להרטיט את הלב לכל מי שצפה בו משחק. לכל אותם מומחי מכללות שמרנים שמזהירים מפני הענקת התואר לפרשמן שמתעדעד להיעלם מעולם המכללות כלעומת שבא בקיץ הקרוב, אני מציע פשוט להישען אחורה, להתענג על כל שניה שלו על הפרקט, ולזכור שיום אחד כולנו נוכל לספר לנכדים שלנו שהיינו עדים לאחת העונות הגדולות ביותר של שחקן מכללות אי פעם.