איפה הייתם כששמעתם שבן וואלאס עוזב את דטרויט? הלב והנשמה של הפיסטונס החליט שהוא רוצה נוף חדש, והותיר מאחור את חבריו לקבוצה ראשיד וואלאס, ריצ'ארד המילטון, טיישון פרינס וצ'ונסי בילאפס. זה הגיל. או התרגיל. או שמא החוזה? ואולי בכלל הכבוד? כדי לגלות את התשובה צריך קודם כל להבין מי הוא בן וואלאס.
מי מתעסק?
"אני יוצא לשם ותוקעים לי אצבעות בעיניים, שוברים לי את האף, מטיחים את הגוף שלי לפארקט... אני אוהב את הכאב של המשחק" (דניס רודמן, פעמיים שחקן ההגנה של השנה, על חדוות הכדורסל)
הסיפור של בן וואלאס מתחיל בווייט הול, אלבאמה. בן היה העשירי מבין אחד עשר ילדיה של אם שחורה לא נשואה בדרום ארה"ב, אבל לא יכולת לבוא בטענות לסיידי וואלאס. היא ניהלה משק בית ביד רמה ובזרוע נטויה בזמן שהאב, נהג משאית, היה מחוץ לתמונה. על מנת לשמור את הילדים קרוב לבית ומחוץ לצרות, היא אספה כסף מכמה משפחות בשכונה כדי לקנות כדורסל שהילדים זרקו לחישוק חיצוני של גלגל אופניים, שחובר במסמרים לעמוד טלפון בחצר האחורית של בית הוואלאסים.
לבן היו שמונה אחים גדולים ממנו, ואחיו דניס סיפר: "אנחנו לקחנו את כל הזריקות, אז הוא היה חייב ללמוד להיות ריבאונדר טוב כדי לגעת בכלל בכדור".
ליטל בן למד זאת ויותר, ובקיץ 1991, לאחר שחסך מספיק כסף מתספורות שעשה לילדי השכונה על מרפסת ביתו, ומאיסוף ערימות חציר, נסע להשתתף במחנה כדורסל במחוז סאמטר, כשאחיו, לימים מטיף בפטסיטי, משגיח עליו. את המחנה ניהל כוכב הניו יורק ניקס צ'ארלס אוקלי, והאח ג'יימס מקברייד נזכר: "הוא לא רצה לגמור כמו חבר'ה אחרים עם כשרון, כאלו שלא יצא מהם כלום. היו כאלה שעשו שטויות במחנה, אפילו שתו או השתמשו בסמים בין משחקים. בן הלך אחרי כל משחק לשבת ביציע וללמוד את השחקנים האחרים". אוקלי התרשם מהנחישות של הצעיר והזמין אותו למשחק אחד על אחד רוויי מרפקים, חבטות ודחיפות, לתפארת הניקס המכוערים של ריילי. הוא הופתע לגלות שבן לא נסוג, לא ויתר ולא ייאמן גם ניצח אותו.
אוקלי הבטיח לשמור על קשר עם הצעיר ולאחר שבן התקשה להתקבל לקולג' על סמך יכולותיו הספרטיביות, הוא סידר לו הזדמנות בקולג' וירג'יניה יוניון, ממנו הוא עצמו נבחר בדראפט במקום התשיעי. וואלאס למד משפט פלילי ואף נבחר לאול אמריקן כמו אוקלי, אבל לא נבחר בדראפט וכמעט וגר באיטליה לפני שנאסף על ידי וושינגטון ב-1996 (שאז עוד נקראו הבולטס).
לקבוצה מהבירה היו שני שחקנים צעירים ומבטיחים שישבו על המשבצת שלו, כריס וובר וג'ואן הווארד, כוכבי ה"פאב פייב" של מישיגן, ואחרי שלוש שנים שבהם בילה על הספסל ובין ארבע קירות חדר הכושר, הועבר בן ב-1999 לאורלנדו, יחד עם חופן שחקנים, בתמורה לאייק אוסטין, שנעלם בינתיים ממפת הכדורסל.
במג'יק וואלאס פגש בשכפול שלו: בו אאוטלו, מגן אימתני חסר יכולת התקפית. הצמד חברו לקו קדמי קשוח ומפתיע שהביא את המג'יק למאזן מפתיע של 41:41 וזה היה הרגע לוותר על אחד מהם, כיוון שהם ישבו בדיוק על אותה בלטה. באורלנדו הימרו על אאוטלו, ושלחו את וואלאס וצ'אקי אטקינס כפרס ניחומים לדטרויט, בעבור גרנט היל שרצה לעבוק לפלורידה, אבל כדי לקבל חוזה גבוה יותר דרש שהמהלך ייעשה בסיין אנד טרייד. בשנים הבאות היל נכנס לעולם של כאב עם אין ספור פציעות שהורידו את הקריירה המבטיחה שלו מהמסלול, בזמן שוואלאס הוביל את דטרויט לארבע גמרים אזוריים, שני גמרים, ואליפות אחת, כשהוא מוליך את קבוצתו בריבאונדים, חסימות וחטיפות לאורך שש עונות רצופות.
הצלחה בדרך אחרת
"זה לא מצחיק, כמה בעיות יש לשאק עם שחקן בגובה 2.03 מטרים?" (בן וואלאס שואל שאלה רטורית במסיבת עיתונאים בנוגע למיפלץ ה-2.16 מטר של ההיט)
בכל פעם שהקפטן האהוב הכניס סל לאספנים או חסם יריב נשמע גונג בפאלאס שהתכתב עם הכינוי שלו, ואפילו התגרה ההמונית בין הקהל לשחקני הפייסרס שהצית בעקבות הדחיפה שלו את רון ארטסט, וחוסר הנכונות שלו להירגע לא פגעה בפופולאריות שלו במוטור סיטי. הוא אמר אז: "אני חושב שההצלחה שלי אומרת הרבה על הליגה. אתה לא חייב לתפוס את הכדור כל הזמן ולנהל את המשחק כדי להצליח באופן אישי".
ההצלחה של בן בהחלט אמרה משהו על הליגה. ואז הליגה, מפוחדת מהדי התקרית האלימה, ופועלת מתוך רצון להוסיף אלמנטים התקפיים אטרקטיביים יותר, החליטה לשנות את החוקים. קבוצות הגנתיות באופיין כמו הפיסטונס וסן אנטוניו, ושחקנים הגנתיים כמו וואלאס, מצאו עצמם בבעיה קשה, כשהגנה פיזית נוקשה כמעט והוצאה מחוץ לחוק. דטרויט לא העפילה לגמר, בניגוד לכל תחזית מוקדמת, ו-וואלאס בילה דקות ארוכות בפלייאוף על ספסל בגלל בעיית עבירות או כי איתו על הפרקט המשחק היה ארבעה מול חמישה בהתקפה.
האגדה של ביג בן
"כולם יודעים איפה הלב שלי נמצא" אמר בדרכו לחדר ההלבשה אחרי שדטרויט הודחה מהפלייאוף, "הוא נמצא בחזה שלי".
ביג בן הרגיש שהרוח בפיסטונס מתחלפת מקבוצה עם אוריינטציה הגנתית להתקפית, כשמאמנים כמו ריק קרלייל ולארי בראון איבדו את מקומם לפליפ סונדרס, מוח התקפי מבריק, תחתיו צ'ונסי בילאפס היה זה שזהר.
בפלייאוף היכולת המזעזעת מינוס שלו מהקו הפכה לשיחת היום, כאשר האחוזים שלו, 27.3, העמיד אותו במקום הראשון כקלעי העונשין הגרוע ביותר בהיסטוריה של הפלייאוף. אחיו, דייויד, לא הורשה להיכנס לאולם בגלל חלקו בתגרה ההמונית בפאלאס, והסנטר הבין את הרמז: הזמן שלו פה נגמר.
גם בעיר הולדתו וואלאס הותיר מאחוריו אדמה חרוכה, כשסירב לתת כספים לפיתוחה, למרות שהרווחים ממכירת חולצות fear the fro שנמכרות ברחובות סייעו לבניית מתקן אימונים חדש. תושבת העיירה, שביקשה להישאר אנונימית, הסבירה: "תראה, כולם כאן גאים בבן היום ורוצים לחבק אותו. אבל כל כך הרבה מהאנשים כאן אמרו לו בזמנו שהוא לא יכול לעשות את זה. נראה לי שהוא כועס עלינו".
אולי זו הסיבה שהוא לקח את החוזה השמן שהציעו לו הבולס, ועבר לעיר בה הוא שוב יהיה הפנים של המועדון, שחקן הדגל. בטח כשמסביבו שחקנים צעירים ומוכשרים כמו קירק היינריך, אנדרס נוצ'יוני, בן גורדון, לואל דנג ועוד. עכשיו זה תורו שלו להיות המנטור, של הבחירה הרביעית בדראפט האחרון, טיירוס תומאס האתלטי, בעל האוריינטציה ההגנתית. הוא המיר אשמה באחריות מחודשת.
הדרך היחידה עבור אתלטים מבוגרים להישאר אפקטיביים היא לשמור על כושר גבוה וגוף בנוי לתלפיות. אפשר לראות את זה אצל אלונזו מורנינג מההיט או קווין וויליס, שעבר בחצי מקבוצות הליגה עד גיל 41. בן שומר על 3.8 אחוזי שומן בגוף, מניף תדיר משקולות במשקל 210 ק"ג, כמעט כפול ממשקלו, 108 ק"ג. הלב של הבד בויס מדטרויט אולי נעקר, אבל אם ההשתלה שלו בשיקגו תעבור בהצלחה, האגדה של ביג בן, האיש שהרים את עצמו מאשפתות לא בעזרת כשרון, אלא על ידי כוח רצון אולטימטיבי, רק תלך ותפרח.
