וול סטריט

אדי ג'ונס (ממפיס):

הכוכבים הגדולים עובדים על אוטומט לקראת הפלייאוף, אז זה השבוע של השחקנים המשניים. ונתחיל עם אחת ההפתעות השקטות והנעימות של העונה.

הגריזליס בנו השנה קבוצה יעילה, חכמה ועם המון אופי, שמנצחת משחקים בזכות הדברים הקטנים. אם לרגע היה נדמה שמקומם בפלייאוף בסכנה, הנה הגיע רצף חמישה נצחונות שמשאיר רק את שאלת המיקום פתוחה - חמישי או שישי, כשדווקא השישי עדיף. אפשר לציין כמעט כל שחקן בממפיס, אבל שניים ראויים לציון מיוחד לאחרונה, והם אדי ג'ונס וג'ייק צאקאלידיס.

היצור היווני, שהוזכר עד היום בעיקר בהקשרים כמו "למה לא לבחור שחקנים רק לפי המימדים שלהם" ו"תחרות השחקן המכוער בליגה", הופיע פתאום באמצע מרץ עם שלושה דאבל-דאבלים מרשימים. ג'ונס הפך השנה לסוג של דרק שארפ משופר, מעין רול פלייר שמספק נשמה, שלשות מומנטום והמון חטיפות. התרומה שלו נמצאת הרבה מעבר למספרים. ב-15 המשחקים האחרונים שג'ונס שיחק הגריזליס ניצחו ב-12, בחמשת המשחקים האחרונים הוא נותן 15.4 נקודות, 2.4 שלשות, 4 אסיסטים ו-3 חטיפות למשחק.

קרלוס בוזר (יוטה):

קרלוס התחיל את הטרנד החדש בליגה - חזרה של פורוורדים-סנטרים התקפיים מצויינים מפציעות ארוכות. ג'רי סלואן החליט להתחפש בפורים למדען, והעלה הרכב מוזר, שכולל ארבעה פורוורדים ורכז: אנדריי קירילנקו, מט הרפרינג, מהמט אוקור וקרלוס בוזר, יחד עם דרון וויליאמס. הניתוח הצליח, החולה גוסס. הרביעייה מסתדרת יפה ביחד וקולעת המון נקודות באחוזים מצויינים, אבל גם סופגת בכמויות, וזאת כי המיס מאצ'ים מנוצלים יפה בשני הצדדים. עד עכשיו זה הספיק לשני נצחונות ושלושה הפסדים במשחקים מרובי נקודות.

בוזר הוא המרוויח הגדול מהסיפור: קודם לכן הוא עלה מהספסל בערך חודש בלי לקלוע מעל 15 נקודות, בחמשת האחרונים הוא קפץ ל-24.6 נקודות ב-62 אחוזים מהשדה, 9.8 ריבאונדים ואפילו 3.4 אסיסטים מעמדת ה"סנטר". כרגע נראה שזה לא יספיק לפלייאוף והג'אז יילכו הביתה בתקווה שבעונה הבאה הפוטנציאל יתחיל להתממש.

רונלד "פליפ" מארי (קליבלנד):

הטריידים שמתקיימים בסיום מועד ההעברות מספקים כל שנה מספר שחקנים שמבצעים קפיצות מדרגה יפות בקבוצות החדשות שלהם. כריס ווילקוקס עושה חיל בסיאטל, לרובן פטרסון יש חלק חשוב בריצה של דנבר ואפילו דארקו מיליצ'יץ' מראה ניצוצות באורלנדו (גם מיליצ'יץ' וגם צאקאלידיס מקבלים מחמאות באותו שבוע? מעניין מה היה קורה אם היו נותנים גם לניקוס סקיטישווילי ומסאיי לאמפה לשחק). אבל המעבר המשמעותי ביותר הוא ללא ספק זה של פליפ מארי לקליבלנד.

מאז שפליפ הגיע, בהרבה משחקים חלוקת העבודה היא כזו: לברון משחק בשלושת הרבעים הראשונים, מארי ברביעי. הוא נכנס לעמדת השוטינג גארד, שהייתה חור שחור בקליבלנד מאז הפציעה של לארי יוז, קולע 14 נקודות באחוזים טובים ומוסיף 1.7 חטיפות. אבל התרומה האמיתית שלו היא במאני טיים.

אחרי סדרה של הפסדים צמודים והמון ביקורת על לברון (כולל אחת שפגעה בו במיוחד, בוואלה! ספורט), מאז שמארי לידו ניצחה קליבלנד בארבעת המשחקים הצמודים שהיו לה. והנה, בשני האחרונים ג'יימס אף קלע סל ניצחון עם הבאזר ודפק 19 נקודות ברבע הרביעי מול בוסטון. בכל המשחקים הצמודים שקדמו פליפ היה אחראי על לא מעט נקודות בקלאץ', ובשלושה מהם קלע את אחד הסלים המכריעים.

מי הקרח שזורמים לפליפ בוורידים עזרו גם לשחרר את לברון, גם מבחינה פסיכולוגית וגם מבחינת הלחץ של ההגנה עליו. הטרייד של מארי עשוי להתברר כמהלך המשמעותי הראשון שביצע דני פרי בדרך להשארת לברון בקליבלנד, למרות שהדרך עוד ארוכה.

ג'וש סמית (אטלנטה):

הג'ושים של אטלנטה מתואמים בינהם ועובדים רק בחצאי עונות. אחרי חצי שני מרשים בעונת הרוקי הם שוב נעלמו בתחילת העונה וחזרו לעניינים בחודשים האחרונים. צ'ילדרס עולה מהספסל, קולע באחוזים מצוינים, חוטף בלי הפסקה ומשתלב מצוין בהרכב הגארד-פורוורדים האתלטיים של ההוקס. סמית בן ה-20 מתחיל להראות סימנים של שחקן אול-אראונד רציני בהתהוות. בתשעת המשחקים האחרונים יש לו 16.3 נקודות, 7.1 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים, 0.9 חטיפות ו-2 גגות סולידיים (הממוצע השנתי הוא 2.44).

החבורה הצעירה של ההוקס מראה המון כשרון ומדי פעם גם נצחון יפה אבל לא מסוגלת לשמור על יציבות ועמוסה בסיפורים שהיו יכולים לפרנס טלנובלה שלמה. ככה זה כשעל חבורת צעירים מוכשרים וחסרי משמעת מנסה לפקח מאמן שגם אמא שלו לא זוכרת איך קוראים לו (מייק וודסון, למי שתהה).

אנטוניו דניאלס (וושינגטון):

הפוינט גארד הסולידי היה אחראי על אחת ההחלטות המשונות של הקיץ - לחתום דווקא בוויזארדס בתור המחליף של גילברט ארינאס, בזמן שלפחות שתי קבוצות לא פחות טובות היו מוכנות לתת לו אותה משכורת ומקום בטוח בחמישייה. בחודשיים הראשונים היה נדמה שהוא עדיין בהלם מההחלטה של עצמו: דניאלס כמעט לא תרם למכשפים. אבל לאט ובטוח דניאלס הפך לשחקן הרביעי בחשיבותו בקבוצה, אחרי ארינאס, אנטואן ג'יימיסון וקארון באטלר המצויינים. הוא עדיין עולה מהספסל, אבל בחודש מרץ מקבל את רוב דקות הגארד ליד ארינאס ומחזיר עם 14.4 נקודות ב-53 אחוזים מהשדה ו-90 אחוזים מהקו, ארבעה אסיסטים, הגנה אישית, קבלת החלטות מצוינת וכל שאר הדברים הקטנים ששחקנים ותיקים עושים ועוזרים לוויזארדס לנצח חמישה מהשבעה האחרונים ולהתמקם במקום החמישי במזרח. נחמד.

כריס פול (ניו אורלינס):

מסתבר שגם הוא אנושי, וגם הוא אינו חסין מ"קיר הרוקיס" שמוריד את התפוקה של שחקני השנה הראשונה לקראת סוף העונה. ציפינו לנפילה של הצרעות, אבל על כזאת התרסקות אף אחד לא חלם. עשרה הפסדים ב-11 המשחקים האחרונים מוציאים את ההורנטס החביבים מתמונת הפלייאוף ויהיה להם קשה מאוד לחזור לשם עכשיו. המספרים של פול עדיין מרשימים, ואין בכלל ספק שהוא יהיה רוקי העונה, אבל ביחס לעצמו הוא בירידה רצינית.

הוא צנח מ-48 אחוזים מהשדה בפברואר ל-38 במרץ, כך שהוא קולע שלוש נקודות פחות, למרות שהוא משחק שלוש דקות יותר. הוא ממשיך למסור ולחטוף המון, אבל הרבה יותר קשה לו להנהיג את הקבוצה כשהוא עסוק בנסיונות לאפס את הידית של עצמו. זה מתבטא בירידה בתפוקה של כל השחקנים סביבו (חוץ מדייויד ווסט, ששומר על יציבות) וברצף ההפסדים. מאחר שמדובר בקבוצה שניבאו לה את המקום האחרון בליגה בתחילת העונה, אף אחד לא ממש כועס או מאוכזב.

בן גורדון (שיקגו):

מה יהיה? גורדון מזגזג השנה בין מניה חמה לקרה עד שהדבר האחרון שאני מוכן לעשות זה להמר איך הוא ישחק בשבוע הבא. ומה שהכי מוזר, לאן שהוא הולך, הוא לוקח איתו את טייסון צ'נדלר. היכולת העלובה של השניים חיסלה לאחרונה כמעט לחלוטין את הסיכוי של הבולס להשתחל לפלייאוף. הבייבי-בולס מפסידים שבעה מהעשרה האחרונים, למרות שהיינריך, דנג ונוצ'יוני משחקים מצוין.

גורדון קלע בדאבל פיגרס רק בחמישה מהעשרה וביחד סיפק 13.6 נקודות ב-38 אחוזים מהשדה. צ'נדלר ממשיך לא להוות גורם בהתקפה ולאחרונה נרגע גם בתחום הריבאונדים והסתבך בעבירות כמעט בכל משחק. יכול להיות שבפגרה מנהלי הבולס יבדקו אם יש קופצים על אחד מהשניים האלה. מי יודע, אולי אייזיאה ייתן להם את הבחירה הראשונה שלו תמורת אחד מהם? (הערת העורך: כמובן שברגע שהכתבה ירדה לדפוס גורדון וצ'נדלר ירדו לספסל. גורדון קלע 25 נקודות נגד ההורנטס, וצ'נדלר שאב 21 ריבאונדים).

סמואל דאלמבר (פילדלפיה):

בילי קינג, המנהל הכללי של הסיקסרס, הוא הקורבן האחרון של חוסר היכולת של האמריקאים להתייחס למה שאי אפשר למדוד. סקאוטים היום מתעניינים במוטת הידיים של שחקן הרבה לפני שהם מבררים איך הוא בכדורסל, ואם הוא מבין בכלל מה המשחק הזה רוצה ממנו. התוצאה היא שחקנים כמו דלאמבר, שחותמים על חוזים של שישים מיליון דולר לשש שנים ותוך פחות משנה הופכים למחליפים של הסטיבן האנטרים של הליגה.

על סמי עצמו אין הרבה מה להגיד כרגע. כולם יודעים שהוא אתלט בחסד, יודע לקחת ריבואנדים ולחסום, אבל הוא פשוט לא מבין כדורסל. בחודש האחרון מוריס צ'יקס התייאש ממנו לחלוטין, ומאז הוא עולה מהספסל ל-17 דקות, קולע זריקה אחת מתוך שלוש, מוריד כמה ריבאונדים בודדים, מספק בלוק ייצוגי (בקושי) ואוסף עוד צ'ק שמן. אפילו אדונל פויל כבר עושה יותר ביחס למשכורת שלו.

ג'יימס פוזי (מיאמי):

המשחקים של מיאמי מול הפיסטונס הם מהחשובים והמעניינים של העונה הרגילה. לפני חודש וחצי וויד סיפק הצגת מאני טיים וסל נצחון שהפך ב-180 מעלות את המומנטום השלילי של מיאמי והתחיל ריצה מצוינת. השבוע הגיעה הנקמה. הפיסטונס החליטו לשתק את וויד ולבדוק אם שאר מיאמי, כולל שאקיל, מסוגלת לנצח אותם במאני טיים.

התשובה: ממש לא. הרול פליירס של מיאמי לוקחים כרגע יותר מדי ברצינות את הגדרת התפקיד שלהם, ופוזי הוא הדוגמא הבולטת. מול הפיסטונס הוא לקח שתי זריקות ב-23 דקות. ב-12 משחקים בחודש מרץ הוא שיחרר 59 זריקות, מתוכן לא פחות 44 שלשות. הוא גם לא תורם באף קטגוריה אחרת חוץ מהגנה אישית. ומדובר בשחקן שהיה מהכוכבים של ממפיס לפני שנתיים ונחשב למומחה במאני טיים. במיאמי ציפו מפוזי להרבה יותר כשהביאו אותו יחד עם ג'יי וויל תמורת אדי ג'ונס, אבל הוא מעדיף להיות ראש קטן.

ג'יילן רוז (הניקס):

עדכון שבועי מחבורת הזבל. מחפשים קבוצה לסטארבורי, הפועל ירושלים היא היחידה שהביעה התעניינות בינתיים; סטיב פרנסיס שיחק 11 דקות במשחק האחרון (ועוד באורלנדו), קלע סל, מסר אסיסט ואיבד שלושה כדורים; נייט רובינסון גמר לצ'אנינג פריי את העונה, מה שהעלה את כמות הדקות של ג'רום ג'יימס מ-2 ל-10; מוריס טיילור קלע סל שדה אחד מאז ה-24/2, הוא מרוויח 9.1 מיליון דולר העונה; וגם ג'יילן רוז, היחיד שעוד תיפקד מאז שהגיע, גמר את הסוס. בששת המשחקים האחרונים הוא קולע 9.8 נקודות ובאחרון הסתפק בעשר דקות ושלוש נקודות. נפלא.