פסטיבל מספרי סיפורים

סימן השאלה הגדול לאחר המשחק הראשון בסדרת הגמר היה האם אורלנדו תצליח להתגבר על הבלו-אאוט ולהופיע לגמר 2009. האפשרות שיתברר שהמעמד גדול עליה, שהידיים ימשיכו לרעוד ושהלייקרס יטיילו הייתה נראית סבירה והגיונית. במחצית הראשונה זה אכן היה הכיוון, ולמרות שגם המארחים היו נדיבים ושיחקו רע במיוחד, היה נדמה שהמשחק עדיין נמצא במרחק פוש אחד של קובי וחבורתו מלהיגמר. אבל אז אורלנדו התעוררה, ועם מחצית שנייה של 53 נקודות הוכיחה שהיא עדיין כאן. המג'יק הפכו את המשחק לכזה שהם יכולים לנצח, אך חשוב מכך: הם הוכיחו לעצמם שזה ממש לא בשמיים.

לסטן ואן גנדי מגיעות לא מעט מחמאות על ניהול המשחק השני, אבל אותי מרשימה במיוחד העבודה הפסיכולוגית שלו לכל אורך הפלייאוף. אורלנדו יצאה מהקבר בפיגור 3:2 מול בוסטון, יצאה מהקבר בכל שלושת משחקי הבית של קליבלנד ועכשיו יצאה מהקבר אחרי משחק וחצי איומים בגמר. אבל לנצחון זה לא הספיק, מה שאומר שעכשיו מגיע הקבר העמוק מכולם. עד עכשיו, האמינו חניכיו של ואן גנדי שכשהם עושים מה שצריך אז התוצאות מגיעות באופן אוטומטי. הלילה זה לא קרה. האם גם מזה הם יכולים לצאת?

המספר שמוכיח שלשני הכוכבים הגדולים לא היה משחק גדול. שבעה איבודים היו לקובי בריאנט, שלא השתלט על המשחק כפי שעשה במשחק הראשון. פייטרוס מנע ממנו לקבל כדור במקומות הנוחים לו, מה שהכריח את קובי לעבוד קשה יותר על כל מהלך ואפשר גם לדאבל-טימים המתוזמנים להיות אפקטיביים יותר ולכפות איבודים. הבשורה הטובה של הלייקרס הייתה שהם ניצחו גם ביום סולידי בלבד של קובי. אולי זה ההבדל בין השנה לשנה שעברה.

ובאותו זמן, גם לדוויט הווארד היו שבעה איבודים, אלא שהם היו הרבה יותר משמעותיים. בשלב מסוים במשחק נדמה היה שכל פעם שהווארד מוריד כדור לרצפה הוא מאבד אותו. פיל ג'קסון למד את סופרמן מספיק טוב כדי לדעת שהוא הכי פגיע ברגע שהוא מבצע את הכדרור הראשון. זה הרגע בו שחקן חוץ של הלייקרס התנפל עליו - חלק משמעותי מ-9 החטיפות של שחקני החוץ של הלייקרס הגיעו ככה. זה אחד החסרונות הבולטים של הווארד בהתקפה, וזה שהוא עדיין לא בא לביטוי משמעותי בפלייאוף לא אומר שהוא לא קיים.

אף אחד משלושת שחקני הפנים של הלייקרס הוא שומר גדול, אבל ביחד הם יוצרים יחידה הגנתית שפועלת ברמה גבוהה – בעיקר באספקט העזרה בהגנה. להווארד היה הכי קשה דווקא מול גאסול ואודום, כי השני ממקם את העזרה שלו נהדר. הוא לא מאפשר להווארד להשלים בקלות את התנועה משמאל לימין אותה ביצע כל כך ביעילות מול קליבלנד, וכך מסבך אותו מספיק כדי להיתקל בעזרה של הגארדים ושל גאסול. יכול להיות שואן גנדי צריך לשקול את העברתו של הווארד ימינה, שם יש יותר סיכוי שיוכל לייצר מצבים בלי להיכנס ליער באמצע, ולהיתקל בעזרה הקטלנית של הלייקרס.

למיקום ההגנתי של אודום יש מחיר שבא לידי ביטוי בשש השלשות שקלע רשארד לואיס מ-12 הנסיונות שלו (כאשר לפחות שתיים מההחטאות היו ממבטים פנויים לחלוטין). זה בלט בעיקר ברבע השני, בו לואיס היה היחיד שתפקד באורלנדו ובכל זאת נשאר פנוי פעם אחר פעם לשלשה. אה, ואם בשבע עסקינן, אז תנו כבוד לכמות האסיסטים של רשארד, חלקם לשלשות פנויות (כולל זו של רדיק לקראת הסוף) שנבעו מרוטציה מבוהלת שהתחילה בגלל שאותו לואיס קיבל כדור כשהוא חופשי לחלוטין על קו השלוש. אז כן, אודום נתן הצגה התקפית ועזר מאוד בהגנה על הווארד, אבל השחקן שלו היה הטוב במגרש וסיפק מספרים של סופרסטאר, בעיקר כי הפורוורד הארוך של הלייקרס פשוט לא שמר עליו.

הסיבה העיקרית לנצחון של הלייקרס היא כמות האיבודים שהיא כפתה. חלקם הגיעו מההתנפלות על הווארד, אחרים מההתנפלות על שחקני החוץ, בעיקר על טורקוגלו. מהרגע שהטורקי התחיל להוביל כדור, אריזה נצמד אליו והכריח אותו לעבוד קשה אפילו על מנת לעבור את החצי. הוא עייף אותו, הלחיץ אותו, כפה עליו איבודים לא אופייניים. למה לא רואים יותר קבוצות שמשתמשות בלחץ על כל המגרש ולחץ אמיתי על מובילי הכדור? כמה מהלכי הגנה גדולים של אריזה צריכים לקרות עד שכולם יבינו שזה משתלם?

לא, קובי, זאת ממש לא הכוונה שלי. זו בסך הכל כמות הנקודות של כל שחקני אורלנדו שלא עונים לשמות רשארד, הידו ודוויט. המג'יק לא היו עוברים את קליבלנד בלי עזרה גדולה משחקני המשנה - פעם קורטני לי, פעם אלסטון, לפעמים גורטאט, תמיד פייטרוס. למשחק הזה אף אחד מהם לא הגיע, וגם התרומה של רדיק וג'אמיר נלסון הייתה מינורית.

ובזמן שהצוות המסייע של אורלנדו נכשל, קיבלנו משחק רביעי ברציפות בו קשה למצוא אפילו מילה רעה אחת להגיד על היכולת ההתקפית של אודום וגאסול. הספרדי לוקח כל מה שנותנים לו, מספק מספר אסיסטים גדולים, מבצע חסימות נהדרות לקובי (אספקט שהוא לא מקבל עליו מספיק קרדיט) ואין לו בעייה לפנות את הבמה לאחרים כשצריך. אודום פשוט היה בשיאו עם ג'אמפים מבחוץ, חדירות ונקודות מכדורים תועים. קובי, בניגוד לחלק משחקני אורלנדו ולשנים קודמות, לא יכול להתלונן הפעם על העזרה.

הסיבה העיקרית שאורלנדו הצליחה לעצור את התקפת הלייקרס (עד ההארכה) למרות ששלושת הגדולים שיחקו טוב היא המספר 4. הווארד סיים את המשחק עם ארבע חטיפות וארבע חסימות, וזה בלי לספור התערבויות רבות נוספות שלו. הצגה הגנתית גדולה. אבל יותר מזה: הלייקרס סיימו את המשחק עם ארבעה כדורים חוזרים בהתקפה בלבד. סופרמן כמובן תרם את חלקו עם כמות מרשימה של ריבאונדים אבל הפעם, לשם שינוי, הוא לא היה לבד. רשאד לואיס עשה עבודה גדולה בהתמקמות לריבאונד בצד הרחוק בזמן שהווארד יצא לעזרה. הוא לא נתן לאודום - ריבאונדר ההתקפה הטוב ביותר בליגה בחודש האחרון - שום דבר. טורקוגלו עזר עם שליטה מוחלטת בריבאונדים הרחוקים מהסל, וביחד השלישייה הזאת לקחה 25 ריבאונדים בהגנה.

ההבדל באחוזי העונשין בין שתי הקבוצות. אורלנדו החטיאה חמש רצופות בדקות חשובות, הלייקרס קלעו כמעט הכל במאני טיים (פרט להחטאה של קובי אחרי שנחת על רגל של שופט). זה ההבדל בין קבוצה שבאה לקחת אליפות בכל מחיר לקבוצה שבאה לקחת אליפות אם הכל יילך לה. אליפויות כבר הוכרעו באספקטים מינוריים יותר, אבל אורלנדו – קבוצה שמתגאה בהיותה קבוצת קליעה נהדרת – חייבת להשתפר מהקו אם ברצונה להישאר בסדרה הזו.

אין מספר שיכול לתאר את התרומה של האקס פקטור של הלייקרס במשחק הזה. המצלמה תפסה אותו נותן שיחת מוטיבציה לשחקנים שנשארים להקשיב אחרי טיים-אאוט, הוא יודע בדיוק איך להוציא שריקות מהשופטים, הוא סיפק שתי שלשות גדולות ושלוש חטיפות ענקיות, כל סל שלו היה צ'אנס ליצירת מומנטום, המהלך החשוב במשחק היה שלו, עם חטיפה בהארכה, סחיטת פאול וקליעת שתי הזריקות. פעמים רבות במהלך הפלייאוף שמעתי את התהייה למה פיל ג'קסון ממשיך להתעקש על דרק פישר למרות שהוא לא פוגע. ובכן, זה למה.

ההבדל בין נצחון חוץ ענק שפותח את הסדרה להפסד מכאיב שאולי סוגר אותה נעוץ באותו מהלך מדהים, 0.6 שניות לתום הזמן החוקי. ואן גנדי שלח את השחקנים שלו כדי לראות מה הלייקרס עושים, ראה שקובי מנסה לגנוב לכיוון הווארד, לקח עוד טיים-אאוט וחזר עם תרגיל נפלא עבור קורטני לי. הרוקי היה יכול לקנות את עולמו, אבל המפסיד הגדול באמת היה טורקוגלו. אם לי היה קולע, הטורקי היה רושם על שמו גג מושלם על קובי שהיה הופך להיי-לייט לקלאסיקות, התעשתות מהירה כדי לקחת טיים-אאוט בזמן ואסיסט ענק להאלי-הופ כשנשארו 0.6 שניות. מי יזכור את רצף הפעולות הזה עכשיו?

קלישאה שהגיע הזמן לרענן: השיטה של הגמר בלתי אפשרית לקבוצת החוץ כי כמעט בלתי אפשרי לנצח את כל שלושת משחקי הבית ברצף. דטרויט עשתה את זה ב-2004 והייתה במרחק שלשה של רוברט הורי מלעשות את זה ב-2005, מיאמי עשתה את זה ב-2006 והלייקרס היו עושים את זה ב-2008 אם לא היו מאבדים יתרון של 24 נקודות. בחמשת הגמרים האחרונים, פעמיים זה קרה ופעמיים נוספות זה כמעט כמעט קרה. אורלנדו, בדרכו של סטן ואן גנדי, לא תחשוב על שלושה נצחונות. היא תחשוב על המהלך הראשון במשחק השלישי, ואחריו על המהלך השני. למרות ההפסד הכואב, המשחק השני נתן לה את האמונה – הוא עוד יתברר כמשמעותי מבחינה פסיכולוגית על אף תוצאתו הסופית. עוד מוקדם להספיד את הסדרה הזו.