כבר לא נאלץ להסתפק במשרתים

1. שנה מלכותית. קליבלנד ולברון ג'יימס נראים, סוף סוף, כמי שמוכנים לקחת את הפוטנציאל שלהם צעד אחד קדימה, אחרי רצף של עונות בינוניות ופלייאופים מרשימים. העונה הקבוצה במאזן של 19 ניצחונות מתוך 22 משחקים, ועם רצף של 10 ניצחונות כרגע, העונה הזו הופכת במהירות להיות עונה היסטורית עבור המועדון. וגם השיאים מצטברים במהירות, למשל הקאבס השוו את שיא ה-NBA ברצף של ניצחונות בהפרש של 12 נקודות ומעלה (לא הצליחו לשבור אותו עם ניצחון בשמונה על פילדלפיה) עם שמונה ניצחונות גדולים. הקאבס חולקים את השיא עם קבוצות מציונות עד גדולות כמו פורטלנד של 1990, שיקגו של 1996, דטרויט של 2003 ויוסטון של 2007.

אולם המספרים היבשים עדיין לא מספרים את הסיפור כולו. הקאבלירס עשו לעצמם הרגל בזמן האחרון לסיים משחקים עוד במהלך המחצית הראשונה ולהפוך אותם לחסרי ערך ספורטיבי, וכך לאפשר לכוכבים לנוח. כשמשחקים נגמרים בהפרשים דו ספרתיים פעם אחר פעם (דאלאס, שיקגו, דנבר, יוטה, ניו ג'רזי, אטלנטה, ניו יורק, אוקלהומה סיטי, גולדן סטייט, מילווקי אינדיאנה, שארלוט וטורונטו - רק בנובמבר), לא פלא שלברון משחק 5 דקות פחות בהשוואה לעונה שעברה. סוף סוף לבעלים דן גילברט יש סיבה טובה לחייך ושום סיבה להתלונן על 19 מיליון הדולר שהוא משלם במס מותרות. גם הוא יודע שאם ישלם פחות ולברון יעזוב את העיר, הנכס שלו יפסיד הרבה יותר מ-19 מיליון דולר.

2. אנושי או לא? דוויט האוורד לקח ממשיך להשתפר, וזה אחרי שכבר חשבנו שיותר ממה שראינו לא נראה. יותר ויותר קולות נשמעים פה ושם, עדיין בלחישה, אך הלחישה עוד לצעקה תהיה - דוויט האוורד הופך לנגד עינינו למועמד לגיטימי לתואר ה-MVP של העונה הסדירה. הענק מפלורידה חותך בתפוקה של גבוהי היריבות השנה ומתסכל אותם לעיתים עד חוסר תפקוד של ממש, ומנגד ממשיך לקחת גם את ההתקפה שלו למחוזות שלא חשבנו שיוכל להגיע אליהם, או לפחות לא כל כך מהר. השבוע הפך האוורד לשחקן הראשון בתולדות המג'יק שחוסם 6 פעמים בשלושה משחקים רצופים, והוא מנסה להיות לשחקן הראשון מאז עונת 1995/96 עם 4 חסימות לערב לאורך עונה שלמה.

אך חשובה ממספרים אלו היא העובדה שהדומיננטיות הבלתי רגילה של האוורד מובילה את אורלנדו לפתיחת עונה משובחת ולמאזן של 17 ניצחונות ורק 5 הפסדים, שמספיק למקום השלישי במזרח. עם כל הכבודה לרשארד לואיס, הידו טורקוגלו, ג'אמיר נלסון ושאר שחקני הקבוצה, בלי האוורד הפרנצ'ייז לא יגיע לשום מקום.

3. הריצה האחרונה? אחרי פתיחת עונה מזעזעת שנדמה היה לרגע שעלולה להותיר את דאלאס מחוץ לפלייאוף, באה התאוששות מרשימה. דווקא בתקופה בה ג'וש האוורד פצוע ומחסיר תשעה משחקים רצופים (ובלי מועד חזרה נראה באופק) המאבריקס מנצחים 8 מ-10 המשחקים האחרונים שלהם, במעלה הדרך חזרה אל קרבות הפלייאוף, ועם הפנים קדימה. אז נכון שדווין האריס משחק כמו אולסטאר בניו ג'רזי, וימשיך לחתוך לסל הרבה אחרי שקיד יאייש את עמדת הפרשן בטלוויזיה, ונכון שקיד לא הביא את הסחורה שלשמה הובא בשנה שעברה - אליפות, אבל הילד בן ה-35 נמצא בעונה נהדרת בסך הכל. שאר השחקנים חשים ביטחון לידו, כפי שמבטא ג'ייסון טרי: "אנחנו יודעים שאם נרוץ לאורך המגרש, ג'ייסון כבר ימצא אותנו". והנה מספקים מספר שחקנים מספקים תפוקה אישית מרשימה - דירק נוביצקי שוב מראה יכולת של MVP, ג'ייסון טרי לא נראה טוב יותר בשלוש העונות האחרונות, וגם חוסה חואן בריאה מפורטו ריקו, שחקן השנה השלישית, פורץ לפתע ונותן לדאלאס עוד אופציה ראויה לגמרי בעמדת הגארד. אולי בכל זאת צריך לספור גם את המאבריקס החבוטים במערב הפרוע?

4. דראפט 2003 משיב מלחמה. הייפ הדראפט הנוכחי אולי קצת השכיח את הדראפט הגדול של 2003, אז נציגיו הבכירים משיבים אש ומוכיחים השנה כמה גדול היה השנתון ההוא. עד עתה, לא קרה בהיסטוריה של הליגה ששלושת הקלעים הבכירים בעונה מסוימת יצאו מאותו דראפט. ב- 1995/96 הובילו מייקל ג'ורדן והאקים אולאג'ואן, יוצאי דראפט 1984 הגדול, את רשימת הקלעים בליגה, ובעונת 1951/52 סיימו פול אריזין ובוב קוזי, יוצאי דראפט 1950, במקומות 1 ו- 3 ברשימת הקלעים, אך מעולם לא סיימו שלושה יוצאי אותו דראפט במקומות אחד, שניים ושלוש. העונה הזו עוד צעירה, אך בהחלט ייתכן שהקלעים המובילים בה יהיו דווין וויד, לברון ג'יימס וכריש בוש (כרגע רביעי), נציגי דראפט 2003, שלושה שחקנים המצויים בכושר אישי אדיר, רצים לתואר מלכות הסלים ונושאים על כתפיהם את קבוצותיהם בליגה. איזה דראפט נפלא זה היה.

5. המערב הפרוע. נכון, זו קלישאה, אבל המשחק בין דאלאס מול סן אנטוניו שהתקיים בין שלישי לרביעי בדאלאס, היה מערבון קלאסי מהסוג הישן והטוב של קלינט איסטווד, להנאת כולנו. שתי הקבוצות שברו את שיא הנקודות העונתי שלהן, 133 לסאן אנטוניו ו-126 לדאלאס (עבור הספרס זה שיא נקודות מאז אפריל 2005), וההתקפות פשוט חגגו במשחק שהלך לשתי הארכות מרתקות. ואלו לא קבוצות חסרות חוט שדרה כמו ניו יורק או גולדן סטייט, אלו בכל זאת מקבוצות הפאר של המערב ואפשר היה ליהנות משתי קבוצות אינטילגנטיות, לשם שינוי, בשיאן. אפילו ברוס בואן, שר ההגנה, הותיר את חותמו על המשחק דווקא עם מהלך התקפי של שלשה אולטרא חשובה לקראת סוף ההארכה השניה. 22 פעמים עבר היתרון מצד לצד ו-13 פעמים הראה לוח התוצאות על שוויון (כולל שש ושלוש, בהתאמה, רק בהארכות) הפכו את המשחק הזה לרכבת הרים בלתי צפויה. עד כמה המשחק הזה היה מטורף? ראו את המספרים הבאים - ברבע השלישי דאלאס קברה 12 מ-14 מהשדה, קלעה שלוש זריקות יותר מהקו והורידה ארבעה ריבאונדים יותר, ועדיין ירדה בפיגור של 2 נקודות, אותו פער בו החל הרבע. דירק נוביצקי קלע 35 עם 10 ריבאונדים, טים דאנקן קלע 32 עם 14 ריבאונדים, טוני פארקר ירה 29 עם 10 אסיסטים וג'ייסון קיד פלירטט עם טריפל דאבל של 24, 8, 12. ואפילו סל עצמי אחד היה שם, כשג'ייסון קיד החליק פנימה כדור שאמור היה להיות החטאה של מאט בונר. ואני שואל, למה לא תבואו כל יום?

1. סע סטפון. סאגת סטפון מרבורי בניו יורק נמשכת וממשיכה להפוך את הקבוצה לסיפור העצוב והמצחיק של הליגה כאחד. לאחרונה, עם הפציעות של נייט רובינסון והחדשות על מצב לבו של קטינו מובלי, שהודיע אמש על פרישה ממשחק, נוצרה עבור מרבורי ההזדמנות לחזור לשחק, אבל סטארבורי החליט לא לעלות לפארקט והבהיר שזמנו בניו יורק תם. בכך העלה הרכז המרגיז את הקריירה שלו, בוודאי בשנים האחרונות, לדרגת בדיחה. זר היה גורס כי מרבורי הנמצא בשלב הנוכחי בחייו במצב כמעט קטטוני ודאי מבוגר ואולי כדאי שיפרוש, אך האמת הפשוטה היא שהוא בסך הכל בן 31, גיל בו רוב השחקנים נמצאים בשיאם. אבל הוא רחוק משיאו כבר הרבה מאד זמן, וגם רחוק מעולם הכדורסל .עכשיו נותר רק לראות האם הניקס תתיר לו לעזוב את התפוח הגדול, והאם תימצא קבוצה שתסכים לתת הזדמנות נוספת לאחד השחקנים הבעייתיים ביותר בליגה, שמעולם לא ידע להפוך כישרון לניצחונות ולהישגים, ולמרות שהוא טוען שהוא נמצא כיום בכושר האישי הטוב ביותר בחייו. אם אתם הייתם ג'נרל מנג'רים של קבוצה בליגה, ובפרט קבוצה מצליחה כמו בוסטון או, אורלנדו או דאלאס, האם הייתם מכניסים כאב ראש אחד גדול למיטה הנקיה והנעימה שלכם? אני לא הייתי שם את כספי על קרן המרבורי.

2. משלחת חיפוש מתארגנת. הגרסה הרשמית ליכולת האפסית, מילולית, של סמואל דלמבר, היא "קשיי התאקלמות למצב החדש". פילדלפיה גייסה שישה שחקנים חדשים מסוף השנה שעברה, והצורך ללמוד לשחק ליד שחקן פוסט כמו אלטון ברנד קשה עבור הסנטר מהאיטי, במיוחד לאור העובדה שבדרך כלל מתייחסים אליו כמי שאינו "מהיר תפיסה" כדורסלנית, וזו עוד לשון עדינה. בתוכנית העונה של פילדלפיה אמור היה דלמבר לחיות היטב מכדורים חוזרים בהגנה ובהתקפה, ואפילו להיות פקטור התקפי הניזון משאריות על הלוח ומקליעה סבירה למדי מחצי מרחק. בפועל אוכלים לסמי דקות משחק רוקי צעיר, מרסי ספייטס, שכבר עתה רואה 15 דקות לערב, וסנטר מזדקן בן 35, תיאו ראטליף, שהיה רלבנטי לאחרונה עם כניסת חוק 24 שניות לתוקף אבל משחק לפתע 11 דקות למשחק העונה. בשמונת המשחקים האחרונים שלו קלע דלמברט 25 נקודות. סך הכל. חמור מכך, בחמישה מתוך המשחקים האלו דלמבר לא חסם ולו זריקה אחת ולא הוריד באף משחק יותר משמונה כדורים חוזרים. אם גם בקטגוריות ההגנתיות הוא לא תורם, לא בטוח שיוותר לו מקום בהרכב המהיר והדינמי שמנסה מו צ'יקס להריץ בפילדלפיה.

3. נכשלה תוכנית הסיוע לעיר המכוניות. דטרויט במאזן של אפס ניצחונות וחמישה הפסדים במשחקים בימי ראשון. זוהי אנקדוטה משעשעת, אבל רק סימפטום לבעיה גדולה יותר. במשחק נגד ניו יורק פיגרו הפיסטונס כבר במחצית הראשונה בהפרש שהגיע עד 29 נקודות והפגינו חוסר יכולת לפתוח משחקים באינטנסיביות הדרושה ב-NBA. זו תופעה בדטרויט ולא רק טרנד, ורואים אותה גם במשחקים שאינם משוחקים בימי ראשון. משהו רע עובר על הקבוצה, ונראה באמת שהיא נמצאת לקראת סיום גלגולה הנוכחי. אלן אייברסון מעבר לשיא ואולי גם ההכרה בזה מתחילה לחלחל, ראשיד וואלאס מופיע פעם בשבוע ופעם פעמיים בכל רבע בתוך משחקים, וההשלכה מבחינת המאמן מייקל קרי היא ברורה. "אני הולך לעשות משהו עם החמישייה הפותחת", אמר אחרי ההפסד המביך לניקס, והכניס במשחק הבא, הפסד מביך 104:97 לקבוצה הגרועה במזרח, וושינגטון, את רודני סטאקי לעמדת הרכז, והזיז את AI לשוטינג גארד. ריפ המילטון הפך לסמול פורוורד וטיישון פרינס לפאוור. עכשיו נותר רק לראות אם המהלך יוביל לשינוי אמיתי או שיוותר רק כטיפול קוסמטי לקבוצה דועכת.

4. הבדלי מעמדות. המערב השנה מקוטב באופן קיצוני מתמיד, ולמעשה מחולק לשתי חטיבות של קבוצות, שההבדלים ביניהן פוערי פה ומעוררי תהיה. למעשה, המערב שתמיד געש בקרבות על הפלייאוף מכיל השנה תשע קבוצות שמנצחות כ-60 אחוזים ממשחקיהן, ואילו מבין שאר הקבוצות אין ולו אחת שמנצחת יותר מ-30 אחוזים ממשחקיה. המשמעות היישומית היא שמהמקום התשיעי במערב נפערת מדרגת איכות שמחלקת את האזור כולו לשתי ליגות שאינן מסוגלות להתחרות זו בזו באופן אמיתי וללא יכולת סגירת פערים, כבר בחודש דצמבר. הפערים העצומים הללו בין "עשירים ועניים" אינם טובים כאשר מדובר בכלכלה ובחברה, ואינם טובים גם כאשר מדובר בליגה הטובה בעולם. זה לא טוב לתחרות, לא טוב לעניין ולא טוב לאוהדים.

5. כריס קרוס. ג'יי אר סמית' הוא משהו מיוחד. שחקן שקשה לאמן, שחקן שהיציבות היא ממנו והלאה. אבל יש גבול עד כמה קיצונית יכולה להיות היכולת שלך. ב-21 לחודש הוא קלע 18 נקודות, עם 6 ריבאונדים ושלוש שלשות, אבל ב-23 לחודש סיים עם רק 2 מ-9 מהשדה. ב-26 לחודש הוא כלל לא שיחק, בהחלטת מאמן, אבל ב-27 לחודש התפוצץ עם 32, 5, 4, 2 וחמש שלשות. וואו. עלה על דרך המלך? לא ולא, יומיים אחרי ההצגה הגדולה לא הצליח לקלוע ב-7 דקות משחק, אבל התאושש במהירות שלושה ימים מאוחר יותר עם 19 נקודות וחמש שלשות. ככה, חברים, זה לא יוכל להמשך. בנוסף, דיווחים מדנבר מגלים שסמית' ומאמנו ג'ורג' קארל אינם מחליפים ביניהם ולו מילה אחת, מה שהופך את אופיו הבעייתי של סמית למקור ראשי לבעיותיו, וזה כבר המאמן השלישי ברציפות (אחרי סקוט סקיילס וביירון סקוט) שסמית לא מסוגל להגיע איתו אפילו להפסקת אש. ג'יי אר סמית אולי יהיה בסוף שחקן לגיטימי ואמין בליגה הזו, אבל כרגע בשוק העירוני בנתניה יש יותר קלאסה ואמינות מאשר במשחק שלו.