הלילה תסתיים העונה הרגילה של 2006/07, ובלילה שבין ראשון לשני יתחיל פלייאוף ה-NBA, כך שלפנינו חודשיים של דרמה (בשאיפה), מתח (בתקווה) אינטנסיביות (מן הסתם) ומעט שעות שינה (ברור). אבל לפני שנתפנה לסיבה בשבילה התחילה העונה אי שם בנובמבר, זה בדיוק הזמן להתחיל ולהעניק לראויים ביותר את פרסי המצטיינים של העונה.
את הפרסים נחלק לשתי כתבות. כאן נדון בשחקן המצטיין, ה-Most Valuable Player, ובמאמן העונה. בחמישי נודיע לכם מי קיבלו אצלנו את הכבוד בקטגוריות האחרות.
גרמניה לשלטון
בעונות האחרונות הקרב היה צמוד-צמוד, ולפני ששלשלתי את המעטפה הדמיונית בתיבת הדואר למשרדי ה-NBA סבלתי מלילות ללא שינה, התקשיתי לאכול, וכינסתי דיונים ליליים עם מיטב מוחות הכדורסל שארץ הקודש יכולה להציע. אבל השנה עכשיו אני ישן יופי, התאבון בריא, תודה ששאלתם, והדיונים כוללים נושאים בוערים אחרים (אל תתחברו לערוצים החדשים!).
מה נשתנה, אתם שואלים? מה שנשתנה הוא שדירק נוביצקי הוא ה-MVP, ואני בכלל לא רוצה לשמוע ויכוחים בנושא. אז עכשיו אחרי שפתרנו את הדיון הזה, בואו נעבור על למה האחרים לא ראויים לתואר הזה העונה.
אחרי שתי זכיות רצופות בתואר ה-MVP סטיב נאש צריך היה לעשות משהו מיוחד במינו כדי להצטרף לחבורה המהוללת של ווילט צ'יימברליין ולארי בירד, כיחידים שגרפו שלושה תארים שכאלה ברציפות. הבעיה היא שזה בדיוק מה שהוא עשה, כששבר שיאי קריירה באסיסטים (11.6), באחוזים מהשדה (53.4, בלתי הגיוני לשחקן חוץ שחי מג'אמפים מרחוק) ומהשלוש (יותר משתיים למשחק ב-45.9 אחוז! חצי ליגה לא קולעת ככה ל-2). בנקודות הוא היה קרוב לשיא הקריירה שלו, אבל יסתפק ב-18.8.
אז מה הבעיה? האמת, אין בעיה, פשוט נוביצקי היה טוב יותר. המאבריקס ניצחו יותר משחקים מהסאנס, ועד כמה שפיניקס תלויה באמן הקנדי, הגרמני משמעותי לא פחות עבור דאלאס. בנוסף, החזרה של אמארה סטודמאייר והפריצה הפנומנלית של ליאנדרו ברבוסה כאחד הסקוררים האימתניים בליגה (שימו אותו בקבוצה טובה פחות, והוא קובר 25 למשחק בהילוך שני) הפכה את חלוקת העבודה למאוזנת (מעט) יותר, וגם בימים שסטיבי לא פגע, עדיין היה מי שיעשה סל, להבדיל מהעונה שעברה.
הלו, מה איתי?
מה לגבי קובי בריאנט?
ובכן, מספר 24 נתן את אחת העונות האישיות הטובות אי פעם, כשמלבד ה-31.5 שקלע למשחק, בעשרה משחקים מה-82 הוא רשם 50 ומעלה (רק צ'יימברליין עשה זאת יותר פעמים), כולל ארבעה רצופים (! שוב, רק צ'יימברליין עשה זאת יותר פעמים). אבל בספורט קבוצתי עסקינן, ושחקן מעולה בקבוצה בינונית ומטה לא יכול להיות ה-MVP.
אחרי שנים בהן נאלץ בריאנט לשמוע טענות על כמה שהוא מזיק לקבוצה, אלי האירוניה סובבו את הגלגל, ואין האונות של קבוצתו סינדלה אותו ומונעת ממנו אפשרות לזכות. בכל זאת, LA במאזן של 40:41 נכון לכתיבת שורות אלו, אז לא משנה כמה בעל ערך (Valuable, ה-V ב-MVP) קובי היה, יש לא מעט חבר'ה שפשוט עשו דברים משמעותיים יותר. לא תמצאו שחקן שזכה בתואר עם מאזן כל כך לא מרשים. אם לא הוא זכה בעונה שעברה, אז היה לא פחות טוב והלייקרס היו טובים בהרבה, אז אין שום סיבה שיקבל את התואר העונה. זה עד כדי כך פשוט, וגם קובי מסכים עם הטענה הזו.
כוח התקפי יחודי
השמות האחרים שעולים הם טים דאנקן וטרייסי מקגריידי, אבל ברור לכל שאין להם זכות לקחת את התואר מדירק. לא העונה. דאנקן נתן עונה מצוינת בקבוצה השלישית בטיבה בליגה, אבל כבר ראינו ממנו עונות טובות יותר, והספרס היו טובים פחות מהמאבס. טימאק היה בריא רוב העונה, אולם קובי מביט עליו במראה האחורית בטופס ההצבעה שלנו ל-MVP.
אם כך, חזרנו לנוביצקי. דאלאס, אחרי ההתאדות שלה בגמר האחרון מול מיאמי, חזרה חזקה מתמיד ושלטה לכל אורך העונה הרגילה, כשאף אחד לא סיכן את האחיזה שלה במאזן הטוב ביותר. ראינו אותה קובעת שיאים ברצפי ניצחונות למיניהם, וה-66 אותם היא מחזיקה ברגע זה ממקמים את העונה הרגילה שלה כאחת הגדולות בהיסטוריה. לא פחות. והרכיב הבולט (על הפרקט) בתמהיל הזה היה נוביצקי, שקלע 24.6 נקודות ב-50.1 אחוזים מהשדה 41.9 מהשלוש ו-90.3 מהקו, הוריד 8.9 כדורים חוזרים וחילק 3.4 אסיסטים. כשהכוכב של הקבוצה הטובה ביותר מעמיד מספרים כאלה, באמת שאין יותר מדי על מה להתלבט.
בנוסף, מספר 41 סימל את המחויבות של הקבוצה הזו להגנה, בדיוק בגלל שהוא השחקן הטוב ביותר בקבוצה, אבל שומר בינוני, וכמעט כל התקפה של המאבס, בין אם עברה דרכו ובין אם לאו, העמידה אותו במרכזה, כשכל עיני ההגנה היריבה נשואות אליו. אחרי תשע עונות קל לשכוח זאת, אז בואו נעשה תזכורת קלה: מדובר בשחקן בגובה 2.15 מטר שמסוגל לקלוע מהשלוש או מחצי מרחק בכל מצב ומעל כל שחקן, לעבור את השומר שלו בכדרור, לדחוף את התחת שלו בפוסט, וגם לקחת כדורים חוזרים למכביר.
בעונות קודמות תמיד הייתה סיבה להעדיף מישהו אחר, בין היתר כי האמריקאים לא אוהבים לפרגן לזרים (נו, קנדים לא באמת נחשבים זרים), בטח ובטח כשמדוברים בכדורסלנים אירופאים שאמורים להיות פחות טובים בהגדרה. אבל אנחנו, כידוע, אירופאים מבטן ומלידה, ואנחנו מבינים את הכוח שיש לכדורסלני היבשת. אחרי עונת 2006/07, שתיזכר בהיסטוריה כקו הרוביקון אותו חצו האמריקאים שיבחרו בדירק נוביצקי לשחקן הראשון שאינו מצפון אמריקה ולא למד את הכדורסל שלו ביבשת שמקבל את התואר הכי יוקרתי שעולם הכדורסל יכול להציע.
הרשימה הסופית:
1. דירק נוביצקי
2. סטיב נאש
3. טים דאנקן
עוד בוואלה!
מאמן העונה
תואר מאמן העונה עמוס בדרך כלל בלא מעט שמות, וכך גם היה ברוב העונה. אבל אז הלייקרס צנחו במעמקי הדירוג ופיל ג'קסון איבד את הבכורה, וגם המועמדות של מייק ד'אנטוני איבדה מומנטום, כך שנותרנו עם שלושה מועמדים עיקריים: מאמן דאלאס אייברי ג'ונסון, מאמן יוטה ג'רי סלואן ומאמן טורונטו סם מיצ'ל. לפני שנתחיל אני רוצה לשלוח מכאן את הכובע האכול שלי למיצ'ל, עליו הימרתי שיהיה הראשון העונה לעמוד בתור בלשכת האבטלה.
ג'ונסון הוא מאמן העונה המכהן, וכדי להעניק לו תואר בק טו בק הוא צריך היה לעשות עבודה מרשימה במיוחד. וזה אכן מה שעשה, כשהפך למנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה הטובה בליגה, כל זאת כשהוא עדיין מאמן צעיר וחסר ניסיון יחסי. 66 ניצחונות אינם הולכים ברגל.
מיצ'ל לקח רשימה ארוכה של שחקנים חדשים שטרם הוכיחו את עצמם ב-NBA (אנתוני פארקר, אנדראה בארניאני, חורחה גרבאחוסה, חוזה קלדרון), ויצק לתוכם תוכן של קבוצה אמיתית, שמניעה כדור, מפרגנת, וגם עושה את מירב המאמצים בהגנה. תחת קואץ' מיצ'ל זכו הראפטורס באליפות הבית האטלנטי עם 47 ניצחונות, ומחזיקים במאזן הרביעי בטיבו במזרח. החוקים של דייויד שטרן ממקמים את טורונטו שלישית, ומסדרים לה הגרלה קלה יחסית בדרך לסיבוב השני. גם האופטימיים ביותר לא חשבו שכל זה אפשרי.
אבל לפני העונה אף אחד גם לא חשב שיוטה תעפיל לפלייאוף במערב הצפוף. בטח שלא עם המאזן השישי בטיבו בליגה כולה. ובטח ובטח לא עם שחקני הגנה בינוניים כמו מהמט אוקור, קרלוס בוזר ודרון וויליאמס, כי מעבר לפיק אנד רול, המוטיב החוזר בכל קבוצותיו של ג'רי סלואן ביוטה תמיד היה ההגנה. והנה, דווקא המומחה ההגנתי אנדריי קירילנקו לא מצא את ידיו ורגליו, והשיטה ההתקפית החדשה של קואץ' עבדת בכל זאת, ובצורה יעילה להפליא. לראיה: הג'אז בחמש הראשונות בנקודות למשחק ובאחוזים מהשדה.
משלושת המועמדים הללו, השניים הבולטים הם ג'ונסון וסלואן. ומכיוון שסלואן, אחד המאמנים הטובים בהיסטוריה של הספורט המקצועני האמריקאי, מעולם (!) לא זכה בתואר מאמן העונה, הסנטימנטים הם אלו שמכריעים את הכף, כי בכל עונה אחרת ג'ונסון היה מקבל את הקול שלנו. אבל וכשבצד אחד של המאזניים עומדת קריירה כל כך מפוארת, אפשר להתעלם מכך שבצד השני יושב לו חודש אפריל 2007, בו השיגו הג'אז מאזן 6:3. ג'רי, הגיע תורך לשמוח.
רשימה סופית:
1. ג'רי סלואן
2. אייברי ג'ונסון
3. סם מיצ'ל