לפני קצת יותר משנה, עת חזרה בית"ר ירושלים של אורי מלמיליאן ממחנה האימונים וערכה משחק אימון נגד מ.ס אשדוד, נשאל מלמיליאן בשיחה צדדית בסיום ההתמודדות האם הוא מזהה נקודות אור בקבוצה שלו. המאמן ענה ללא היסוס. "אלי דסה, אנחנו בונים פה מגן מצוין לעשר השנים הבאות בבית"ר". עוזרו רוני לוי שהיה לידו הוסיף: "ומילה שלי, גם לנבחרת".
באותם ימים דסה עורר את הדמיון לא רק של מלמיליאן, אלא של כל אוהדי בית"ר, שראו בו כישרון ענק מהרמה שהם הורגלו אליה בימים הגדולים של המועדון. ילד בן 18 שמשחק כך חייב להיות מזן אחר, מגן שיכול להתכתב עם מגנים משפיעים מהעבר כמו אבי כהן או דוד אמסלם. אלא שמאז דסה חווה בעיקר עליות וירידות, יותר מדי עליות וירידות, שהתייצבו על תהייה אחת מעיקה לאן הכישרון הזה הולך?
"בכלל קשר אחורי?"
אלי דסה הגיע לבית"ר ירושלים בגיל 15, אחרי שכבר הספיק לעבור במכבי חיפה ובמכבי תל אביב. בגילאים הצעירים הוא שיחק בעיקר כקשר אחורי ופחות כמגן ימני, על אף העובדה שבכל הנבחרות הצעירות הוא נבנה כמגן. אפילו את עונתו האחרונה בנוער של בית"ר ירושלים העביר בעיקר כקשר אחורי, וחזר לעמדת המגן באופן קבוע רק עם ההשתלבות בבוגרים אצל אורי מלמיליאן.
למרות ההתלהבות מהילד, בשנה שעברה מלמיליאן החליט לפתוח את העונה עם ליאור ראובן בעמדת המגן הימני, ורק לאחר שלושה הפסדים שילב את דסה בהרכב, במחזור הרביעי בטדי נגד הפועל באר שבע. דסה היה להיט, הצטרף להתקפה והיה מאוד דומיננטי בדרך ל-1:5 של בית"ר ירושלים ושבוע לאחר מכן ב-3:3 מול מכבי חיפה בקרית אליעזר. אלא שאז הגיע הסטירה בית"ר שבה לדשדש, כריסטיאן אלברס נכנס לכושר והמומנטום נפגע.
כשדסה חזר להרכב, בית"ר קרסה יחד עם אלברס. רשימה שחורה של שחקני רכש שישוחררו יצאה על האור. דסה חזר להרכב מול הפועל תל אביב, הצטיין ב-0:0, אלברס חיזק אותו מהקישור, ודודו דהאן, סוכנו, אמר בסיום: "סקאוטים שהבאתי לראות את עמרי קנדה התלהבו מאלי דסה, ועוד יותר מחצי השעה האחרונה שהוא שיחק כקשר אחורי והראה שהוא יכול לשחק בכמה תפקידים. בכלל, מבחינתי ההתפתחות האמיתית שלו צריכה להיות כקשר אחורי ולא כמגן". מבולבלים? גם דסה.
ואז הגיע צה"ל
דסה נראה אז בתחילתה של הפריצה האמיתית. מכבי חיפה הביעה התעניינות במגן, והעתיד נראה ורוד. שבועיים לאחר מכן התגייס דסה לצה"ל. "זה הרגע ששינה את כל התמונה מבחינתי", סיפר לאחר מכן. דסה התגייס ויצא לחודש וחצי של טירונות, לא שוחרר לאימונים ולמשחקים, ובסופו של דבר איבד את מקומו בהרכב ובכלל את כושר המשחק ואת החדות שהייתה לו קודם לכן. אורי מלמיליאן אמר אז: "עד שיש לנו שחקן שכבר עושה את הקפיצה שלו והופך לדומיננטי, אנחנו מאבדים אותו לחודש וחצי. לך תדע איך הוא יחזור". אז זהו, שדסה לא בדיוק חזר. מלמיליאן כל כך חיכה לדסה ובנה עליו, עד שהעלה אותו במשחק החוץ בבלומפילד נגד מכבי תל אביב על אף שבקושי ערך אימון וחצי. דסה נראה סובל במשחק וכבר במחצית ביקש להתחלף. מלמיליאן נענה לבקשתו בסביבות הדקה ה-60, בסיום המשחק אמר המגן: "אני כמעט חודשיים בלי אימונים, לא יודע איך עמדתי 60 דקות על המגרש, כל הגוף כואב לי".
אחרי הטירונות דסה רק רצה לחזור למסלול, אבל המסלול כבר לא היה אותו דבר. הכושר לא היה אותו כושר והחדות לא אותה חדות ואיתם גם ירד לו מאוד הביטחון, שזה האלמנט אולי הכי בעייתי אצל דסה. דוד אמסלם אמר עליו בעבר כי "כשיש לו ביטחון זה מגן ברמה של נבחרת. כשאין לו, זה ליגה לאומית". בעוד דסה מחפש את עצמו, הגיע רוני לוי לבית"ר ירושלים. לוי החזיר את בית"ר למסלול קודם כל דרך טקטיקה ועמידה נכונה ועם הרבה קשיחות. זה לא עזר יותר מדי לדסה, שהמשיך את חוסר הביטחון שלו, ושחקנים בקבוצה הסבירו זאת כי "רוני מאמן קשוח ומפחיד בחוסר התפשרות שלו על הדברים, ואחד רגיש כמו דסה לקח את זה למקום לא טוב. כל אסיפה שנייה באמצע השבוע או אחרי המשחק רוני היה פותח עליו פה, לפעמים הוא היה רוצה להרוג אותו ואת ריקן על החופש באגפים. ריקן היה מחושל כבר, אבל דסה היה המום מהאסיפות האלה. שבוע אחרי זה הוא לא הוציא מילה באימון ונראה בהלם, הוא לא עבר דבר כזה בקריירה".
השיא הגיע לאחר ההפסד להפועל פתח תקוה 1:0 במחזור ה-24, הפסד שלאחריו הגיעה בית"ר למרחק של שלוש נקודות מהקו האדום. רוני לוי גער על דסה במחצית והוציא אותו, כאשר במהלך השבוע הוא קיבל עצות מתומר בן יוסף ודוד אמסלם לפיהם "דסה קורס תחת הלחץ, הוא לא מצליח להתאפס ונלחץ ממשחק למשחק, צריך להוריד אותו קצת לספסל שיירגע וינוח קצת". לוי קיבל את העצה, וכבר במשחק הבא ליאור ראובן קיבל בחזרה את המושכות לחודש וחצי הבאים.
לקראת סיום העונה ובפיניש שלה לוי החזיר את דסה לשחק, אבל באותו פיניש, ובדיוק כמו בעונה הנוכחית עד עתה, לדסה יש דקות טובות ולעתים משחקים טובים על הדשא, אבל היציבות והתפוקה עדיין רחוקים ממה שמצפים ממנו. לא במקרה יובל נעים נזף בו ובאבי ריקן באסיפת הקבוצה לפני שבועיים ואמר להם: "מה אתם מתלהבים לעלות למעלה? קודם תעשו את התפקיד שלכם בהגנה. אפשר לחשוב שיצא לכם חמישה גולים ובישולים מכל ההצטרפות הזאת, אתם קודם כל מגנים".
"עם עבודה נכונה, הוא יהיה מגן העתיד של הנבחרת"
באיזושהי סיטואציה בעונה שעברה דסה השתייך בעת ובעונה אחת גם לנבחרת הבוגרת של פרננדז, גם לצעירה של לוזון וגם לנבחרת הנוער. "חוץ מנבחרת שאר העולם", אמר אז רוני לוי בתסכול, "הוא משחק בכל הנבחרות". דסה באמת זוכה למעמד מכובד עם הזימונים, אבל קובי מויאל חושב שזה דווקא פגע בו. "זה דבר גדול להיות בכל הנבחרות האלה, אבל במקרה של דסה הוא קיבל את כל העוגה במכה אחת ובגיל צעיר מאוד ולא ידע איך לאכול אותה", סבור מויאל, "בוגרת, צעירה, נוער - כולם צריכים אותו, בבית"ר הוא ישר עלה לבוגרים ונכנס כמו גדול, היה לו הרבה עם מה להתמודד וכל זה גם הכניס אותו לסחרור וללחץ. אחרי השנה המבולבלת הזאת עכשיו הוא נרגע ועושה את הדברים בצורה מסודרת. הוא חרוץ מאוד ושאפתן מאוד שעובד קשה מעבר לשעות האימונים ורק רוצה ללמוד ולהתפתח, וזה מה שיוביל אותו קדימה".
אם ישנו שינוי אצל דסה ברמת הביטחון החל מסוף העונה שעברה, הוא בעיקר בזכות קובי מויאל. מויאל ראה את דסה קורס בסיום העונה שעברה ולקח אותו תחת חסותו. מעודד אותו, מחזק אותו, משוחח איתו בטלפון כשהוא מרגיש שהוא מאבד את מה שיש לו. מויאל מסתכל על דסה ורואה את עצמו איך כמעט הלך לאיבוד לפני מספר שנים בבית"ר בגלל אותו חוסר ביטחון, שגרם לאנשים לחשוב שגם הוא לא מתאים לבית"ר. לאחר האימון המסכם של בית"ר השבוע שאלנו את מויאל על דסה שוב והוא אמר: "תיזהר לגעת בו, זה האח הקטן שלי. הכל אצלו זה ביטחון ברמה קיצונית. שהראש שלו חזק והוא עם ביטחון, הוא שחקן ברמה גבוהה. על זה אני עובד איתו, שלא יפסיק להאמין בעצמו, כי הוא באמת טוב. אני מנסה לעזור לו בכל מה שהוא מבקש ממני גם מחוץ לכדורגל, כי אין לו מי שידחוף אותו. אני לא אתן לו לאבד את הכישרון הכל כך גדול שלו. אני עוזר לו ומאמין בו כי הוא באמת שחקן מצוין. אני לא אחד שזורק משפטים גדולים, אבל אני אומר לך שעם עבודה נכונה והכוונה נכונה, הוא יהיה המגן הימני הבא של נבחרת ישראל ולא רק של בית"ר".
עם כל העליות והירידות, דסה בסך הכל בן 18 וחצי ועבר התחשלות גדולה מאוד בכמעט שנה וחצי שהוא בבוגרים של בית"ר. גם מבחינה מנטאלית האנשים שמסביבו מרגישים שהוא מתחיל אט אט להפוך לשחקן הבשל שכולם רצו שהוא יהיה. אחד השחקנים הקרובים אליו אמר השבוע: "אנשים שוכחים שאחרי הכל הוא ילד. הוא לא נראה ככה ולא מתנהג ככה, אבל הוא ראוי לכל כך הרבה הערכה. אנשים לא יודעים שהוא סוחב איתו לא מעט בעיות אישיות וכלכליות מהבית בהן הוא צריך לטפל והן לא מפסיקות להטריד אותו ועם כל זאת לא מוותר לעצמו, מגיע לכל האימוני רשות, וכשכולם נחים הוא עם כל הנבחרות והוא רואה בכדורגל כמנוף האמיתי של החיים שלו ושל העזרה למשפחה שלו. הוא בסך הכל ילד בן 18 אבל עבר תהליך מנטאלי רציני שבעתיד הכל יתחבר לו, גם אם זה ייקח עוד שנה או שנתיים". יש לכם סבלנות?