מכבי חיפה צריכה מאמן חדש

רוני לוי הגיע לנקודת האל חזור, אותה חצו בעבר אברהם גרנט וניר קלינגר במכבי ת"א. הקשר שלו עם הקבוצה יהפוך מהיום לנטל על הקריירה שלו ועל מכבי חיפה. מהיום כל איבוד כדור של קטן, סגירה לא נכונה של חרזי וריצה איטית במיוחד של אולארה, ישויכו ליכולות האימון שלו. ללוי, אולי המאמן הכי מוכשר שצמח כאן מאז אברהם גרנט, פרח מקצוענות במדבר של חובבנות, אסור להיגרר להקזת הדם הכללית. קשה לראות אותו בונה עוד קבוצה גדולה במכבי חיפה. מעטים המאמנים שרצו לשתי קדנציות מוצלחות ובנו שתי שושלות ברצף באותו מועדון (כולל באירופה). עליו לקחת את ההצלחות והטעויות מארבע השנים האחרונות, ולכנס מיידית מסיבת עיתונאים ולהודיע שבסוף העונה הוא לא יאמן יותר בקרית אליעזר.

למה רק בסוף העונה ולא עכשיו? כי לרוני לוי יש עדיין אחריות להוביל את הקבוצה בגביע אופ"א ולנסות להגיע למפעל אירופי דרך הליגה. אבל באמצעות מסיבת עיתונאים אמיצה וכנה, הוא יוכל לפחות להסיר את המשקולות מרגלי שחקניו ולטשטש את הספק שלא עוזב בזמן האחרון אותו ואת הקבוצה שלו.

הכישלון העיקרי של לוי נעוץ בכך שהוא לא החדיר מספיק רגש במכונה שלו, כדי שהשחקנים ישחקו עבורו או עבור המועדון שמשלם את משכורתם ביום שהם יצטרכו את הלב ולא רק את הראש. לוי החדיר בהצלחה למכבי חיפה מודלים טקטיים של יובנטוס ומילאן, השריש סטנדרטים מקצועיים של ברצלונה, אבל פסח על היצר ממנו נבנים שחקני כדורגל. וכך, כאשר המכונה חורקת, נראה פתאום שללוי אין השפעה על השחקנים האדישים שלו, שחשבו כנראה שתנועה נכונה וחילופי מקום בין הקשר לחלוץ יספיקו להם.

הטרגדיה הכי גדולה בסיומו של העידן המפואר של רוני לוי במכבי חיפה, היא ששוב הוכח שהשחקנים הם שקובעים את התוצאה הסופית. מכבי ת"א בכדורסל היתה קודם כל שאראס ופארקר, בית"ר של שנות ה-80' וה-90' היתה בעיקר אוחנה, ומכבי חיפה היתה עידן טל, רוסו וזנדברג. אנחנו רואים היום כיצד ספאחיה, קאפלו ואנצ'לוטי לא יכולים לעשות יש מאין ולהעלים את העובדה ההיסטורית הזאת. אין קוסמים, גם לא רוני לוי, למרות התרומה העצומה שלו לביסוס המעמד של מכבי חיפה בתור המועדון מס' 1 בישראל.

מכבי חיפה צריכה דרך חדשה, גם האידיאולוגיה של רוני לוי זקוקה לרענון במקום אחר. אפילו אם הוא יעבור את צסק"א או יזכה בגביע.

עד היום, למרות השבח וההלל לסטארט אפ של הלוזונים, לא יצא שחקן גדול באמת ממכבי פ"ת. כישרונות נחמדים, רובם חיילים ממושמעים, סולי צמחים כאלה, שאנו פוגשים מדי שנה ושוכחים לעתים מקיומם באותה מהירות. גם הבולטים באיכותם מפנימים אחרי כמה שנים את מידותיו של המועדון והמנטליות הסיזיפית שלו, ופוגעים בסיכוייהם לפרוץ מעבר לאורווה.

גל אלברמן, אולי המוכשר שבשושלת, בחר לסטות מהכרוניקה הזאת ולהתנתק מחבל הטבור הלוזוני. הצל של מכבי פ"ת, הספק שזה אולי קצת גדול עליו, הלך עם אלברמן עד לספרד ואחר כך למיזם המפלצתי של גאידמק, אבל היומרה השתלמה בסופו של דבר. הוא צלח בשקט, ללא התלהמות, את מבחן האופי שעובר כל שחקן שרוצה לקפוץ כיתה כמוהו ולא הזיע כמעט נוכח הציפיות והביקורת. בכל זאת, מדובר בבן של קפטן נבחרת הכדוריד לשעבר.

עכשיו, באופן לא מפתיע ואפילו צודק, הצטרפה לאופי גם היכולת של אלברמן, שהוציאה אותו בכוח האינרציה ממכבי פ"ת והגיעה לבסוף גם לבית"ר. ללא הסדרן הדומיננטי במרכז במגרש, דרק בואטנג, בשעה שכולם ציפו שבית"ר תתרסק אחרי הפיאסקו בהרצליה, אלברמן נכנס לחלל שנפער בשבילו וניהל את המשחק של בית"ר מול מכבי חיפה באופן מדוקדק, ממש כמו קשר נבחרת גאנה ואפילו טוב ממנו.

מאודישנים כאלה, כמו זה בקרית אליעזר, נולדים שחקנים גדולים ומנהיגים. אלברמן סופסוף מתחיל להבשיל להיות אחד כזה והוא בסך הכל בן 23, קטן בשנה אחת מעומר גולן, החבר שיפגוש בשבת בטדי, שמזמן היה צריך גם הוא לעזוב את הבית בפ"ת. גולן, למרות פציעה קשה, עדיין חתום על ארבעה שערים העונה, שערים שהופכים חרישיים ככל שהוא נשאר בפ"ת ולא מנסה להשיג לעצמו יותר (והוא מסוגל לכך). עד שהוא לא יעשה זאת בטדי (או קרית אליעזר או בלומפילד), גולן יישאר גימיק נחמד בהיסטוריה הפרטית והמפוארת של הלוזונים. החל מאתמול, אלברמן כבר לעולם לא יהיה כזה.

בבוקר בו האופק כולו שייך לארקדי גאידמק, נראה כי הקבוצה היחידה שיכולה על הנייר להציל את התחרותיות בליגה ולתת לו פייט מבחינת סגל הישראלים, הטריטוריה בה נקבעים הדברים, היא הפועל ת"א. כן, הפועל ת"א, לה סגל ישראלים טוב בהרבה ממכבי חיפה ומכבי ת"א. חומר גלם שכולל את טועמה, ברדה, ורמוט, דגו, אבוטבול, בונדר (נחלש מאוד לאחרונה), רק זקוק למערכת חכמה וסביבת עבודה בריאה, שתעזור להם להבשיל ולהפוך למה שאנחנו חושבים שהם יכולים להיות: בחירת זרים לטווח ארוך, ניהול שמקרין שקט ומשרה ביטחון על המאמן ושאר האלמנטים שלא היו העונה בהפועל ת"א.

זהו אסונה הגדול של הפועל ת"א, שלכודה בידיה של קבוצת ניהול ארעית, פזיזה ולא אחראית, שחושבת על ההווה ולא מסוגלת לראות את העתיד. גם ככה, מי יודע מתי התענוג הזה יגמר להם ומשפחת סגול תמשוך מהם את המפתחות. אז הם מתנהלים מהיד לפה, נותנים לכבוד ולמשחקי הכוח שמאפיינים את אחרון המנור חסנים לדרדר אותם לארגז חול של טיפשות.

אין דרך אחרת להבין את הפיטורים של יצחק שום, שהגיע למקום שני בליגה ועלה שלב באירופה, מאשר כגחמה של רגע, יצר בלתי נשלט של תינוקות. רק לפני שבועיים איפשרה ההנהלה לשום להביא שני זרים חדשים לקבוצה, מתוך ידיעה שהוא יסיים את העונה, ורק משבר רגעי, שעובר על כל קבוצה עם כל כך הרבה משחקים בעונה, פציעה כואבת כמו זו של ניירה וטורניר אוליגרכים מעייף, נתן למצב הרוח שלהם להכתיב את ההחלטות.

לא בטוח שאם מוני הראל ושות' היו גם הבעלים של הפועל ת"א, הם היו לוקחים החלטה שכולה סיפוק של יצר רגעי ונזק עתידי למועדון. אלא שבמצבם, הנכס פחות חשוב מהכבוד שלהם. גם בעונת 1998/9 התהלך במסדרונות בלומפילד מאמן שסר חינו בעיני ההנהלה, אלי כהן שמו. התלונות של שחקני הקבוצה על יחסי האנוש שלו הביאו את תאומים, עגיב ואורנשטיין לקבל החלטה על פרידה שקטה בסוף העונה, אבל עד אז הם נתנו לאלי כהן לעבוד בשקט כאילו יש מחר וקיבלו גביע בתמורה. תאומים ידע שערעור מעמד המאמן באמצע העונה יכול להביא לפגיעה אדירה ביסודות עליהם הם רוצים להשתית את המועדון. התוצאה: חמש שנים מופלאות עם קשטן, דאבל, רבע גמר גביע אופ"א, שלוש סגנויות, הרבה בזכות האוטוריטה שניתנה לאלי כהן ואח"כ לקשטן.

הפועל ת"א היתה סוג של אלטרנטיבה לכסף והכוח של יעקב שחר, עם שחר בן עמי (מי האיש הזה? כיצד נותנים לאדם שמייצג שחקנים בקבוצות אחרות לנהל מועדון? מה הרקע שלו בכדורגל מעבר לעסקנות?) זה כנראה לא יקרה.

אייל ברקוביץ' ואיציק זוהר, כך מלחשים, עומדים להיות הפרשנים הראשונים שעובדים אצל בעלים של קבוצת כדורגל, הלוא הוא ארקדי גאידמק ותחנת 99 FM שהוא עתיד לרכוש. אם קצתם בפרשנות הצבועה של החבר של שומי מנס טוברוק, אם קיוויתם לא לרדת נמוך יותר אחרי שיתוף הפעולה וכפל התפקידים הבעייתי של צביקה שרף ועודד קטש בערוץ הספורט, חכו, חכו: יש קינוח דוחה הרבה יותר, ממנו כבר התחלתם לאכול.

כבר עכשיו, כאשר ברקוביץ' מסתפק באמירות מתחנפות כמו "אני מעריץ את ארקדי", יש חוסר לגיטימציה בכל משפט שנפלט מחלל פיו. ברקוביץ', גם בערוץ 10 וגם בערוץ הספורט, גילה חריפות ורהיטות חריגה בהשוואה לשאר הפרשנים, אבל כמו שהיה ככדורגלן, שבר את הכללים באופן שבו הוא מקדם את האינטרסים שלו דרך המיקרופון ("אני מת להיות ג'נרל מנג'ר של יוסי מזרחי, מאמן שאני חולה על הדרך שלו"). גם אם ארקדי לא ירכוש בסופו של דבר את התחנה והקשר שלו עם ברקוביץ' וזוהר יישאר בגדר מו"מ, נפרץ כאן סכר מוסרי חשוב בחפיפה שבין הספורט לתקשורת.

"במלחמת העצמאות ניצח צבא צעיר שאופיין באומץ ואימהות, אני מקווה שאת שלב האימהות סיימנו" (לא, לחמן, זה לא הסתיים. אתם עדיין קבורים במקום האחרון)

"לפי כמות המצבים, ניצחנו את המשחק" (לחמן שוב בורח למחוזות הפנטזיה)

"אפילו היינו בבית של אנה פרנק" (לא עדיף קודם לשלוח מאבטח שיעצור את מי שקורא "נאצי" לאורחים, מר חזי מגן?)

"מי שמחפש עניין, שיילך לראות כדורסל" (ג'ובאני רוסו מקבל עליו סופית את הפילוסופיה של אלי כהן)

"גם משה סיני מעורב במהלך שהוביל לפיטורי שום" (תראו מי נגעל מהבחישות והאינטרסים? נכון, שלמה שרף)

"הכי קל לעשות שרירים על שחקן צעיר כמו שלומי ארבייטמן" (שלמה שרף, "החביתה" כהגדרת קופמן, כמה שעות אחר כך, חוזר לסגור חשבונות בטורו האישי על משחק העונה)

הפועל פ"ת – מכבי חיפה

למכבי חיפה נותר עדיין להיאבק על השם והיוקרה שהיא הרוויחה ביושר בשנים האחרונות. בשבועיים הקרובים יוכרע אם היא סתם לא תזכה באליפות, או אפילו תתרסק נוסח הגאלקטיקוס של מכבי ת"א בעונה שעברה. אין נייר לקמוס טוב יותר עבורה מאשר משחק מול הנינג'ות של לחמן, שכבר הוציאו את שחקני מכבי חיפה מדעתם כמה פעמים העונה (מסודי, דוידוביץ'). אין זמן ומקום אחר כדי לנער את השומן שהצטבר בישבן בשנים האחרונות ולעבור לגליצ'ים ותיקולים. אח"כ תגיע צסק"א, שיכולה להפוך את הסיוט לטראומה שתישאר בקרית אליעזר לכמה שנים טובות.