חבל, הייתי לבד

אין הוכחה גדולה יותר להצלחה של שחר פאר בעונת הטניס המסתיימת מאשר האופן שבו הוגים שדרי "יורוספורט" את שמה. מי שהיתה בינואר "שהאר פיר", ובאביב "שהאר פא-אר", פתחה את חורף 2006 כשחר פאר, עם ח' של "דברו חלש" ופאר מלרעית. פאר שיחקה אתמול מול נדיה פטרובה בשמינית הגמר בלינץ, אוסטריה. פטרובה, חמישית בעולם, היא סוסה לא קטנה, בעלת חבטות הגשה חזקות, נטולת נקודות חולשה. בשבוע שעבר בציריך, מול שראפובה, השנייה בעולם, פאר ניהלה קרב צמוד לכל אורך המשחק. אבל פטרובה, פחות מבריקה משראפובה, יציבה ממנה, דומה מדי במשחקה לפאר, ואלו הן תמיד היריבות הכי קשות.

הבעיה היא לא שפאר הפסידה - הובסה, למען האמת - אלא שהיא נשברה. במהלך המערכה השנייה פאר נראתה מיואשת, אבודה, בודדה במדרון החלקלק אל התבוסה. שפת הגוף שלה אמרה נואש. היא שיחקה כמי שממתינה שהסיוט ייגמר. היא שיחקה כמו מישהי אחרת, כמו "שהאר פיר".

כדאי לזכור שאפילו בטורניר הזה פאר עמדה בציפיות. בסיבוב הראשון היא ניצחה את ברטולי הצרפתייה, והפסד לחמישית בעולם הוא צפוי וטבעי. הענין לא היה ה"מה", אלא ה"איך". רמזים ברורים לבעיה ניכרו ברגעי המפתח במשחק מול שראפובה, ואתמול הם התבהרו: פאר לבדה. אין במגרש איש טניס מקצועי, סמכותי, שמבט אחד שלו, תנועה, סימן, יתנו לה את החיזוק המנטלי או המקצועי ברגעי הכרעה או ברגעי משבר.

באמצע השנה, בתקופת השיא, פאר החליפה את המאמנים עודד יעקב ויובל חיגר, משום שלא יכולים היו ללוות אותה במספר ראוי של תחרויות. אחרי תקופת ירידה קצרה, והתנסות לא מוצלחת עם המלווה אדם פטרסון, היא עברה אל דן הנגבי, כאשר מאחור מפקח המאמן הנודע חוסה היגרס. מאז העסק התייצב, כלומר נתקע.

בעקבות ההצלחות הגדולות פאר חשבה שהיא יכולה להסתדר בעצמה, שמספיק לה מלווה ופרטנר לאימון. במובן מסוים, שיעור סוף העונה שקיבלה מפטרובה עובד לטובתה. מאמן-נוכח מהרמה הבכירה הוא פונקציה הכרחית, שאף מלווה סימפטי או מאמן מרוחק לא יוכלו לספק לה. זה הלקח לעונה הבאה. העונה הקריטית בקריירה שלה.