יום אחד בשנת 1993, כשהיה זאטוט בן 6 בלבד, הגיע הילד נובאק דג'וקוביץ' למרכז הטניס 'פרטיזן' בבלגרד והחל להתאמן. בעודו מתחמם ומקיף את אחד המגרשים הוא נתקל בדושאן ומיץ', שחקן הזוגות הסרבי, בן ה-34 היום ואז נער בן 17. "בזמן שהתאמנו באחד המגרשים, נובאק התחיל לרוץ מסביב למגרש שלנו וביצע תרגילי גמישות ומתיחות", גולל לאחרונה ומיץ' באתר ה-ATP, "אני זוכר שצעקתי לו 'שלום' ושאלתי אותו כמה שאלות. הוא עצר לכמה שניות, הסתכל לי ישר בעיניים וענה ברצינות מוחלטת שהוא חייב לשפר את עבודת הרגליים שלו אם הוא רוצה להפוך לשחקן יותר טוב. לא האמנתי, בהיתי בילד הקטן הזה שבקושי היה גדול יותר מהתיק שלו וחשבתי: 'מדהים!'. הוא היה רק בן שש!".
הסיפור הזה הוא רק אחד מיני רבים שמייצגים את הרצון, המוטיבציה ויש יאמרו אפילו האובססיביות האדירים של דג'וקוביץ' להשתפר כל הזמן כבר מגיל צעיר. זה מה שהוביל אותו בפברואר השנה לדירוג השיא שלו, 2 בעולם, ולשהייה שם במשך 20 שבועות ב-2010, כמו גם לגמר אליפות ארה"ב לפני מעט יותר מחודשיים. אך האם עכשיו הסרבי בן ה-23, שחזר לאחרונה למקום השלישי בעולם, מסוגל סוף סוף לעשות גם את קפיצת המדרגה הבאה? האם הוא מסוגל לקרוא תיגר גם על שני הטניסאים שעדיין נמצאים ברמה משל עצמם, רפאל נדאל ורוג'ר פדרר, בצורה יותר עקבית ולהוסיף עוד כמה תארי גרנד סלאם לזה שלקח באוסטרליה 2008?
טורניר המאסטרס בלונדון (שזכה השנה לכינוי WTF, world tennis finals) ביחד עם גמר גביע הדייויס, בו תארח סרביה את צרפת בתחילת דצמבר, צריכים לשמש לדג'וקוביץ' את הפלטפורמה לעליית המדרגה הבאה בקריירה שלו. מדרגה בה יתחיל לסדוק מעט את רצף הזכיות של הספרדי והשוויצרי, שזללו את כל הגרנד סלאמים מאז הרולאן גארוס ב-2005, פרט לאליפות ארצות הברית ב-2009 (חואן מרטין דל פוטרו) ואותה זכייה של "נולה" ב-2008.
מה עם היציבות?
אם לנובאק דג'וקוביץ' יש עקב אכילס בטורנירי גרנד סלאם, הרי מדובר במפגשים מול פדרר ונדאל, כשלמעשה עד הניצחון על השוויצרי בחצי גמר אליפות ארה"ב עמד המאזן שלו על ניצחון בודד מול שבעה הפסדים מול השניים במשחקים של הטוב מחמש. גם המאזן הכללי של הסרבי מול שני המדורגים הראשונים בעולם לא מרשים במיוחד ועומד על 15:7 מול נדאל ו-12:6 מול פדרר. נוכח הנתונים הללו, נראה היה שדג'וקוביץ' קיבל מתנה מהשמיים כשבחצי הגמר בווימבלדון השנה נתקל בדמות פחות מוכרת מבחינתו, תומאס ברדיך, שדאג לנקות עבורו את השטח כשניצח ברבע הגמר את פדרר.
היה נדמה שהנה מגיעה ההזדמנות של הסרבי לצאת מהאפרוריות שאפפה אותו מאז אותה זכייה באוסטרליה ותגית הלוזר שהוצבה עליו כשחקן של רבע או חצי גמר בטורנירי גרנד סלאם, בעיקר לאחר שהפסיד השנה ברבע הגמר באוסטרליה וברבע גמר הרולאן גארוס ליורגן מלצר אחרי שהוביל כבר בשתי מערכות. אלא שדג'וקוביץ' שוב הוכיח שהוא לא מחמיץ אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות, שיחק נורא והפסיד 6:3, 7:6, 6:3 אחרי 2:18 שעות בלבד ותוך שהוא מבצע לא פחות מאשר שמונה שגיאות כפולות, חובט 25 ווינרים בלבד ופוגש הרבה כדורים רק עם המסגרת של המחבט. הטניס שלו באותו ערב זכה על ידי מספר פרשנים לסופרלטיבים כמו "כואב לצפייה" ו"מעורר רחמים".
לאחר אותו משחק, ניסה הסרבי להסביר מה גרם לו לשחק כל כך גרוע. "אני לא יודע", אמר בכנות אופיינית, "לא הרגשתי כל כך טוב על המגרש. אין לי מושג למה. במערכה השלישית פשוט הייתי חסר אנרגיה ולא הייתי מסוגל להרים את הרמה שלי והאגרסיביות. אולי מפני שעמדתי רחוק מאחורי קו הבסיס ורק הגנתי על עצמי. כנראה שפשוט בחרתי בטקטיקה לא נכונה". את הפרשנות הטובה ביותר למשחק הזה העניק דג'וקוביץ' בפרספקטיבה של כמה חודשים לאחור דווקא לאחר הניצחון על פדרר בחצי הגמר בפלאשינג מדו. "דג'וקוביץ' של ווימבלדון היה יותר מדי הגנתי ובעיקר טיפש", אמר דג'וקוביץ' על דג'וקוביץ': "כשהיו לי הזדמנויות הייתי פאסיבי מדי ובגלל זה גם הפסדתי".
ההדחה מווימבלדון הצטרפה לפתיחת העונה הגרועה של הסרבי, שאף על פי שזכה בטורניר דובאי נראה כאילו דועך כוכבו כשהצליח לעלות רק פעם אחת לחצי הגמר באחד מארבעת הטורנירים מסבב המאסטרס בהם השתתף (במקום מגוריו, מונטה קרלו), אך בכל השאר רשם הדחות מוקדמות כולל סיבוב שני במיאמי ושמינית גמר באינדיאן וולס. אפילו מטורניר הבית שלו על החימר בבלגרד הוא נפרד כבר בסיבוב השני לאחר שהפסיד מערכה מול בן ארצו פיליפ קראינוביץ' (319 בעולם) ופרש. בראיון שהעניק לאתר ה-ATP השבוע הודה דג'וקוביץ' שפתח את העונה בצורה רעה: "השנה היו לי עליות וירידות, ובחצי השנה הראשונה שלי לא הצלחתי לשחק הכי טוב. היו תופעות לוואי שהפריעו לי, לא הייתי בריא ב-100 אחוז והתעסקתי בזה יותר מאשר בטניס שלי. זה פגע בי".
השיא כבר כאן
למרות פתיחת העונה המדכדכת, הצליח "נולה" להציג באליפות ארה"ב את הטניס הכי טוב בקריירה שלו, אפילו טוב בכמה דרגות מזה שהציג כשזכה בגרנד סלאם היחיד שלו, וכאמור לנצח את אחד משני הגדולים בגרנד סלאם כשגבר על רוג'ר פדרר במפגן טניס מרשים בחצי הגמר. דג'וקוביץ' היה אגרסיבי, התקפי, כיסה כל פינה במגרש והציג יכולת פנומנלית מהקו האחורי. הסרבי שוב הזכיר שהוא ככל הנראה הטניסאי בעל מגוון החבטות המרשים ביותר מקו הבסיס בעולם, ובעיקר שהוא בלתי ניתן להכנעה בסגנון המשחק הזה ובעוצמות שהוא מפיק מהקו האחורי. אפילו גאל מונפיס לא הסתדר עם עוצמות הפלאטים של דג'וקוביץ' ונראה ממש אומלל מול סגנון המשחק הזה ברבע הגמר.
דג'וקוביץ' הוכיח שהוא חזר לבמה המרכזית ובגדול. מה שגרם לפרשן הבכיר של "TENNIS" ו-"ESPN"', פיטר בודו לצאת מגדרו. "לא משנה מה שיקרה בגמר, הנראטיב שאומר שדג'וקוביץ' אוהב יותר את הצחוקים והשטויות בחדר ההלבשה ולא מסוגל לעבור את חצי הגמר, כבר לא נכון", קבע בודו רגע לאחר הניצחון בחצי הגמר, "יש סיכוי שהוא ייצא מהטורניר הזה קדימה אל עבר פרק חדש לחלוטין בקריירה שלו. הניצחון על פדרר ישפיע עליו והוא תמיד יזכור שהמשחק ההתקפי והתעוזה הם שהביאו לו את אחד הניצחונות הגדולים בקריירה שלו". דג'וקוביץ' עצמו הסביר לאחר המשחק איך הצליח לגלות כל כך הרבה תעוזה ועוצמה מנטלית, שתי תכונות שחסרו לו מאוד בשנים האחרונות. "פשוט עצמתי את העיניים בפורהנד והלכתי על החבטות הכי גדולות שיכולתי". פדרר המנוצח פשוט הסתפק בהצהרה: "מי שהחליט להתעלם מנובאק כאחד המועמדים לזכייה בכל טורניר גרנד סלאם, לא מבין שום דבר בטניס".
אחרי ההפסד לנדאל, בו הסרבי המשיך להציג יכולת מצוינת, אך נתקל בשור ממאיורקה במשחק הטוב ביותר שלו אי פעם מחוץ למגרש חימר. גם בודו חשב כך. "אני חושב שמעולם לא ראיתי מפסיד בגמר גרנד סלאם משחק בצורה כל כך אמיצה ונועזת (אולי חוץ מרודיק בגמר ווימבלדון 2009)", כתב, "מעולם גם לא ראיתי טניס כל כך איכותי שנקבר תחת יכולת עוד יותר טובה של מישהו אחר. נדאל ופדרר הרסו להרבה שחקנים מצוינים קריירות מרשימות בהרבה מאלו שהם רשמו, אבל דג'וקוביץ' הראה שהוא יכול להשתחרר מהאזיקים האלה. הוא הצליח לכפות על נדאל את הטניס שלו בשלבים רבים של המשחק ובעיקר נראה כמו אחד שנלחם על חייו והצליח להיראות מצוין בכל פעם שהיה עם הגב לקיר".
אז מי אתה באמת?
נובאק דג'וקוביץ' ידוע בסבב כליצן. לא רק בשל החיקויים שהוא עושה לחלק מהשחקנים (או אפילו זה שעשה לקליפ של שאקירה בו משתתף נדאל), אלא גם בשל ההתנהגות הלא שגרתית שלו על ומחוץ למגרש או כמו שהוא מגדיר את החלק השטותניקי בהתנהגות שלו: "זה חשוב לי מאוד. זה חלק מהאישיות שלי ואני לא רוצה לנטוש את זה. כולם שונים, אני אוהב ליהנות מהחיים על המגרש וגם מחוצה לו. לדבר עם אוהדים, לעשות חיקויים ואם זה בא לי בצורה ספונטנית ואני נהנה מזה, אין שום סיבה שאשתנה".
למה הוא מתכוון בהתנהגות לא שגרתית? הטחת מחבטים על הרצפה למשל. אצל רוב הטניסאים זה קורה בפיגור גדול או במצב נפשי ומנטלי קשה במהלך המשחק. דג'וקוביץ' מרסק מחבטים במצבים אחרים לחלוטין. "זו מעולם לא הייתה בעיה בשבילי לרסק מחבט", אמר לאחרונה, "זה נותן לי חיזוק חיובי. הראש שלי כאילו מתקרר אחרי שאני שובר את המחבט, אף על פי שזה בטח נראה מגעיל לצופים. אבל אני ללא ספק מרגיש איזו אנחת רווחה אחרי שאני עושה את זה. אני אדם שמשחק עם הרבה רגשות וגם הגעתי ממדינה בה לאנשים יש טמפרמנט חם והם מאוד רגישים לספורט".
הרגשנות תמיד הייתה חלק משמעותי מהאישיות של דג'וקוביץ'. דוגמה אחת לזה הייתה כשבגיל 12, כשעוד שיחק באקדמיה במינכן, עבר יום אחד עבר עם פרצוף זועם ליד אמו והמאמן שלו, ניקולה פיליץ', שישבו בקפיטריה ושתו קפה. "הופתעתי מאוד והתקשרתי לשאול אותו מה קרה", נזכר פיליץ', "נובאק אמר שאני מאחר לאימון ושהוא לא רוצה לבזבז את הזמן שלו". גם המאמנת הראשונה שלו, ילנה ג'נצ'יץ', טענה שמדובר בילד רגיש שהיה קוטף פרחים לאמו בכל יום אחרי הטניס והתעניין בספרות, מוזיקה ושירה.
בגלל המרכיב הזה, שכל כך משמעותי באישיות של דג'וקוביץ', אף פעם אי אפשר לומר שהוא באמת עלה על הגל הנכון ועכשיו יתחילו התוצאות הטובות. גם לאחר שנראה שפרט לאיכות הטניס, הוא גם התחזק מאוד מבחינה פיזית. גם ניל הרמן, פרשן "טיימס", נשמע מבולבל: "אני לא כל כך בטוח איפה דג'וקוביץ' נמצא כרגע. איפה המשחק שלו עומד. הוא שחקן שמשחק על הרגשות שלו וזה מה שאנחנו אוהבים בו, אבל מצד שני זה גם פוגע בו מדי פעם. מה שבטוח הוא שהתקופה הקרובה תהיה מאוד חשובה לעתיד שלו".