וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אוהדים, תתפטרו

14.12.2006 / 22:45

בטח ממש בוער לכם לדלג ישר לתגובות ולקלל את ארז מיכאלי. חבל, כי הנימוקים שלו להעפת הקהל מהמגרשים מאוד משכנעים. צו סילוק, כתבה ראשונה

מה אפשר להוציא ממגרש הכדורגל, על מנת להפכו למשחק איכותי ונעים יותר לצפייה? את השחקנים, גרועים או גרועים יותר, לא ניתן להעלים, אחרת אין משחק. הכדור די הכרחי לעניין, וגם שופט צריך. דגלי קרן, איצטדיון ותלבושות אינם בגדר חובה, אך כולם רצויים. אם כן, מה פוגם בהנאת הצפייה במשחק? פשוט מאוד: הקהל. תקפצו ותאמרו, "הרי בלי קהל אין טעם לכל העניין, האוהדים הם נשמת אפו של המשחק" (או שסתם תשגרו לעברי קללות שאפילו הטוקבק אינו סובלן). זה נכון. בעצם, היה נכון.

בילדותי, דודי אברהם ואני היינו אורחי קבע בהצגה הכפולה בבלומפילד. לאורך עונת הכדורגל היינו מצטיידים במטרייה (נגד הגשם), פירות הדר (למען הבריאות הרופפת), גרעינים (כדי להוכיח שחובבי כדורגל אמיתיים אנו), וחתיכת קרטון.

למה קרטון? דאגלאס אדאמס, בספרו המופתי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", קבע כי מגבת, היא הפריט הכי שימושי ביקום. מלבד העובדה שאפשר להתנגב איתה, המגבת יכולה לשמש ככרית, שמיכה, כלי נשק, מחיצה ועוד שימושים שונים ומשונים. לאוהד הכדורגל הממוצע של שנות ה-80, פיסת הקרטון היתה משולה למגבת.

משהגיע אותו אוהד לבלומפילד ולשאר מגרשי ארצנו חסרי כיסאות הפלסטיק, הוא תחילה ניקה מעדנות, בעזרת הקרטון, את הבטון, מקליפות הגרעינים שירקו שני הגברתנים אשר ישבו בשורה מעל. אחר, הניח אותו על הבטון קר, ובכך יצר לעצמו קן חמים לשעות הבאות. אם במקרה ירד גשם דק, שאינו מצריך פתיחת מטרייה, היתה נשלפת פיסת הקרטון מתחת לעכוזו, ונשלחת אחר כבוד לשמש כסות ארעית לראשו, אשר תמנע כל חולי או רטיבות.

מסביב החל להתקבץ קהל המשחק. כמה מבוגרים, עדיין עם חולצת השבת מבית הכנסת. מספר אבות עם ילדיהם, עטויים בצעיפי קבוצתם האהודה. את האוהדים השרופים קל היה לזהות, בשל פניהם חרושי הקמטים והטרנזיסטור הצמוד לאוזנם. כשניכר היה כי ארוע מסעיר עומד להתרחש, עמד הקהל על רגליו כאחד, מתכונן למהלך הגדול. מדי כמה דקות, החלה קבוצת אוהדים במחיאות כפיים קצובות. משהובקע שער נזרקו פתיתי נייר לאוויר, ומספר דגלים נשלפו פתע והונפו. בסיום המשחק היה המון האדם מתפזר לדרכו. אחדים היו מתעכבים אצל מוכרי הקבב בחוץ. כך היו פני הדברים במגרשי ארצנו.

היום זו מהומת אלוהים. רובו של קהל אוהדי הכדורגל מורכב מבני תשחורת עילגים, המהווים את החוליה החסרה באבולוציית האדם. אדם שם נפשו בכפו והולך למגרש הכדורגל. שם - בין מופעי האבוקות והלייזר, המכות עם היס"מ ביציע והיציאה בחסות המשטרה, התור הארוך לשירותים, דגלי הענק המסתירים את כר הדשא, רימוני העשן הצורבים את עיניו, שלטי הבד המתגלגלים מטה ממרומי היציע, שירי הנאצה לקבוצה היריבה, התופים ההולמים באוזנו 90 דקות, והמון אדם העומד עוד לפני פתיחת המשחק - הוא מנסה לצוד מהלך כדורגל אחד, מנחם וראוי, שיצדיק את היציאה מהבית והעדפת המגרש על פני הכורסה.

בנוסף, ידוע הוא שמהלכי כדורגל ראויים נדירים בלבנט הצחיח, וחשיפה ממושכת ורצופה לרמת הכדורגל בארצנו מסוכנת לילדים. אין צורך באף פקיד משרד הבריאות שיזהיר אותנו מפני כך, ולכן זו ודאי עוד סיבה טובה להעלים את הקהל מהמגרשים.

עדיף לשבת בבית "עם התה והעוגיות", כמו שאמר בזמנו שמעון גרשון, כשרק אשתך האהובה מסתירה את המסך, ולצפות במשחק. ללא קהל, אין צורך בשוטרים; יפסקו מרדפי מכוניות ואוטובוסים בכביש מספר אחת; השחקנים יתרגלו למצב במהרה, וללא לחץ הקהל יהיו נינוחים לבצע מהלכי כדורגל יעילים יותר; אף נער לא ימחץ תחת האספסוף העולץ, בדרך לתלישת תחתוניו של ג'ובאני רוסו כחלק ממה שמכונה אצלנו "חגיגת האליפות"; תהיה פחות תנועה בכבישים וכך פחות זיהום אוויר וחיסכון בדלק. אפשר למצוא עוד סיבות כיד הדמיון הטובה, אך בטוח הוא ששום רע לא יקרה, אם הכדורגל הישראלי יהנה מרדיוס ארוך ומתמשך ללא קהל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully