בסך הכל היה לנו דרבי גדול, שסגר מחזור גדול, אולי האיכותי ביותר שראינו בשנים האחרונות בליגת העל. דרמות, מהפכים והרבה גולים. להוציא את המשחק בין מכבי פ"ת למכבי נתניה לא היה מגרש שבו נפלו פחות משלושה שערים. ואם תוסיפו לכך את העניין שבקריסה של חיפה, בזריחה של בית"ר ובהתאוששות של מכבי ת"א, תקבלו, ככה פתאום, מתח ועניין שלא היינו מורגלים בהם בשנים האחרונות.
ובתוך כל האופטימיות ומשב הרוח המרענן שהכדורגל פה הזריק לנו ב-48 השעות האחרונות, בלטה תופעה אחת, מציקה ומכוערת שמלווה את הכדורגל הישראלי כבר הרבה שנים: תופעת יוסי אבוקסיס. השחקן הכי לא נחוץ בליגה שלנו, הכי מפריע, הכי מייצג את הכיעור וכל מה שרע בה, האיש שכשיפרוש לא רבים יזילו דמעה על תליית נעליו.
אני עדיין מתקשה להבין את מאיר לוי. מי שהיה פעם השולף הכי מהיר במזרח הפרוע ומיהר להרחיק את טל חן ומיליאן מרטינוביץ' על דחיפות קלות, נתן לאבוקסיס, שבכלל החל את התגרה ביניהם, לסיים 90 דקות בדרבי. אבוקסיס היה צריך לראות שלושה כרטיסים אדומים במשחק הזה, ובמקום זאת קיבל רק את הצהוב, מתישהו בשלהי המחצית השנייה. מה הוא לא עשה? דרך לנמני על האשכים (גם הוא לא טלית שכולה תכלת, אבל הוא לפחות בא לשחק כדורגל), הצית את המדורה אחרי השער השני של מכבי, הכשיל בכוונה את עומר פרץ, קרא תיגר על כל שחקן שזז, פירק את הרגל של אורי שטרית. ואם מצרפים את זה להיסטוריה שלו, ליבבנות הבלתי פוסקת לשופטים, לויכוחים המתמידים על כל בעיטה חופשית, לעובדה שהוא מעולם לא עמד תשעה מטרים מהכדור ולמשיכת האשכים בנתניה בעונה שעברה, מקבלים תמונה עגומה ואפורה במיוחד על שחקן שכל קשר בינו לבין פייר פליי מקרי בהחלט.
פעם הסתובבו בליגה קצבים. גדעון טיש, חיים בר, מוצי לאון, יחיאל אבן צור. העניין עם כל אלה היה שהם לא התביישו בהגדרת התפקיד שלהם. כולם היו נוהגים לשלוח מסר ברור ליריב: אם אתה מתקרב, אני לוקח לך את הכדור או את הרגל. אצל רובם הייתה החלוקה בערך חצי-חצי, חוץ מאבן צור, שמעולם לא נגע בכדור, אבל סימני פקקים השאיר על כל חלוץ יריב. כל עוד זה היה המסר, אי אפשר להתווכח איתו. אבוקסיס, בגיבוי תקשורת אוהדת במיוחד שמרעיפה עליו הרבה יותר שבחים מהמגיע לו, בא עם אג'נדה שונה, כביכול: אני סמל, אני הרוח החיה, אני המדרבן, ואני גם שחקן גדול וטכני בנוסף לכל.
אז לאבוקסיס יש טכניקה, זה נכון, אבל לא ברמה של הגדולים באמת. מנהיגות ודוגמא אישית? קצת בעייתי להגיד את זה על שחקן שעבר מהפועל לבית"ר, כמעט למכבי, שוב לבית"ר, שוב להפועל, לאשדוד (תוך שהוא מלכלך על הנהלת הפועל ת"א וטוען לזיוף חוזים) וחוזר חלילה, לאדומים. יש לו בעיקר פה מלוכלך, תכונות מעצבנות וחוסר יכולת משווע לתת למשחק לזרום בלי הפרעה. לא בטוח בכלל שאבוקסיס הוא הלב של הפועל. תוציאו את נמני ממכבי ת"א ותקבלו את מה שקיבלתם בשלוש השנים האחרונות. תוציאו את עידן טל ממכבי חיפה 2006 ותראו את מכבי חיפה 2007. תוציאו את אבוקסיס מהפועל ת"א ו...? כלום לא יקרה. אתם יודעים מה? שמעון גרשון היה שחקן חשוב להפועל ת"א הרבה יותר מהפרחח שמתהדר בעטרת קדושים.
יש לי כמה חברים טובים מאוד שאוהדים את הפועל ת"א. ניסיתי כמה פעמים להיכנס לראש שלהם, להבין אם הם באמת אוהבים את אבוקסיס. הרי הוא מנהיג, הוא זה שמתבטא בתקשורת, צריך לאהוב אותו. אף לא אחד מהם נתן תשובה חד משמעית. אלה היו יותר תגובות בסגנון "תראה, תשמע, תבין". זאת אומרת כן, הם אוהבים אותו כי הוא באדום, אבל לא תהיה להם שום בעיה להיות נגדו. כפי שלא הייתה לחלקם שום בעיה לחבר עליו שירים באותו דיסק מפורסם מ-98'.
העונה יש בליגת העל ריח אחר. ריח של שינוי, של מהפך תודעתי, בארץ ובעולם. פתאום הפיטורין של מאמן מקבוצה ישראלית (ארדילס) מדווחים באתר אופ"א. דניאל יאמר מצוטט כמי שרוצה לרכוש את בקהאם בעיתונות הגרמנית, שלא לדבר על ארקדי גאידמק, שמסיבת עיתונאים שלו מזעיקה את כל צלמי סוכנויות הידיעות. הכדורגל תחרותי יותר, נאה לעין, מאמנים הולכים על כל הקופה. משהו יפה קורה פה, והגיע הזמן להיפטר מהדברים המכוערים שאפיינו את הליגה שלנו בשנים הקודמות. תפרוש, מר אבוקסיס, אתה לא רצוי כאן יותר.
הרע והמכוער
30.10.2006 / 11:15