עסק שחור

אחת האקסיומות הנפוצות ביותר בספורט האמריקאי היא שה-NBA של היום אינו מה שהיה פעם. השחקנים אנוכיים; הכסף מגיע בכמויות גדולות מדי ומוקדם מדי; תרבות ההיפ הופ הורסת את הליגה; והצעירים מעדיפים הטבעות, שיאפשרו להם להיכנס למהדורת החדשות של ספורטסנטר ב-ESPN, מאשר לשחק כדורסל נכון ולזכות באליפויות.

אבל בזמן שהפופולריות של ה-NBA בארה"ב נתקעת קצת, מעבר לאוקינוס המוצר שמוכר דיוויד שטרן מעולם לא היה חם יותר. התופעה הזו קיבלה את הביטוי הקיצוני ביותר שלה בגמר האחרון בין דטרויט לסן אנטוניו, כאשר בקושי אחד מכל עשרה אמריקאים התיישב על הכורסא והדליק את הטלוויזיה, בעוד בשאר העולם צפו פי כמה וכמה אנשים בשבעת המשחקים שהכריעו את גורל האליפות.

לא קשה למצוא כאן את הסתירה הבסיסית – הפיסטונס והספרס מייצגות את ההיפוך המוחלט מ"כל מה שרע ב-NBA", שכן מדובר בשתי יחידות כדורסל מגובשות ומתואמות שמשחקות נכון וקבוצתי, חסר ניצוץ לרוב – אך כדורסל מנצח. ולמרות הכל, הצופה האמריקאי העדיף לוותר. ובו בזמן ליגת ה-NFL וליגת הבייסבול זוכות לפופולריות עצומה, למרות ששחקניהן מסתבכים בשערוריות. שחקני הוייקינגס מארגנים אורגיות פרועות; טרל אוונס מהפילדלפיה איגלס פוצח בשביתות איטלקיות; רנדי מוס, אז בוייקינגס, תוקף פקחית תנועה שנותנת לו דו"ח; ריי לואיס, אז בבולטימור רייבנס, מואשם ברצח; וכוכבי על בבייסבול כמו ג'ייסון ג'יאמבי, מארק מקגוויר, רפאל פאלמרו, בארי בונדס ועוד אחרים, נחשדים בשימוש עקבי בסטרואידים. אבל מקרה אחד של קובי בריאנט, שאפילו לא הגיע למשפט, וכל הליגה סופגת את הריקושטים.

אפשר אולי להתחיל להבין את הסוגיה המורכבת הזו על ידי קריאת טורו של כתב 'ספורטס אילסטרייטד' הוותיק, ג'ק מקאלום. "בכל פעם שזרים מגלים מהי עבודתי", הוא כותב, "הם מיד פוצחים במה שאני קורא 'נאום הגבר הלבן המבוגר'. יכול להיות שיש גם גברים שחורים מבוגרים שנוהגים לפצוח באותם נאומים, אני פשוט מעולם לא פגשתי אותם. השמות הקדושים של לארי בירד, מג'יק ג'ונסון ומייקל ג'ורדן מועלים מן האוב, ואז עוברים לדבר על המהומה בפאלאס של אובורן הילס, ועל איך אלן אייברסון הצליח להרוס במו ידיו את העיר פילדלפיה, אם לא את המדינה כולה". בהמשך מתאר מקאלום תלונות על קעקועים, צעדים שלא שורקים ואהבה גדולה לכדורסל המכללות.

"תרבות ההיפ הופ היא תרבות מחאה של חוגים מסויימים, שבמשך שנים הרחיקו אותם מהחברה האמריקאית", טוען פרופ' אייל נווה, מרצה להיסטוריה אמריקאית מודרנית מאוניברסיטת ת"א. "אין לחוגים הללו ביטויים כלכליים או פוליטיים, ולכן הם פנו לתרבות הפופולרית, ודרכה הכניסו מסרים חתרניים. אבל ברגע שהתרבות הפופולרית הפכה בעצמה להיות עסק, הכל השתנה. זה קרה בגלל היכולת המדהימה של האמריקאים לביית, למסד ולנטל את המחאה, על-ידי הפיכתה לעוד מוצר שאפשר למכור אותו".

"המחאה נהייתה למשהו נסבל ולא מאיים והפכה לחלק מהפלורליזם האמריקאי בתור התנהגות לגיטימית, קיצונית אולי, אבל כזו שלא מאיימת על השיטה".

- איזה סוג של מחאה זו?

"ההתנהגות הבוטה, הקללות, שפת הגוף. זו מחאה תרבותית שיש לה גם מסרים נגד הגזענות והאפליה של שחורים. ברגע שהמחאה ירדה מהתחום הפוליטי בשנות ה-60, אז המחאה האמיתית היחידה הפכה להיות זו של הראפרים, שמתבטאת בביגוד ובסגנון. אבל כמו שבייתו את המחאה של הסיקסטיז, עכשיו עושים אותו דבר גם למחאה הזו".

אין זה מקרה שהכתב ג'ק מקאלום מעולם לא שמע גברים שחורים מתלוננים על ה-NBA של שנות ה-2000, כשם שאין להתעלם מהקשר שעושה האוהד הלבן הממוצע בין ההידרדרות המוסרית בליגה לבין תרבות ההיפ הופ ששולטת בה. "האוהדים הלבנים רואים ליגה שלא משוחקת עבורם, והם מתייאשים לחלוטין מהמשחק כולו", מסביר מקאלום.

אחרי שנים ארוכות שבהן מוזיקה שחורה כיכבה הן בפרומואים הרשמיים של ה-NBA והן במהלך משחקים באולמות, הגיע הקומישנר למסקנה שהתדמית החדשה שיצק מתחילה לפגוע בו במקום שהכי כואב – הכיס. נכון, רוב הקונים של מוצרי הליגה הם שחורים צעירים, וזו הסיבה שקשה למצוא בארה"ב גופיות שלא נראות כמו אוהל סיירים, אבל מי שמביא את הכסף הגדול, כלומר המפרסמים והטלווזיה, הם גברים לבנים בגיל העמידה. והם לא אוהבים או מתחברים לתרבות של ראשיד וואלאס וריפ המילטון. אם לא לארי בירד או בוב קוזי, אז שלפחות יהיו שחורים כמו מייקל, ד"ר ג'יי או מג'יק.

התמונות מהמהומה בדטרויט, ששודרו שוב ושוב מחוף לחוף, הראו גברים שחורים גדולים מרביצים לאנשים לבנים, וכאן התחיל כדור השלג להתגלגל. הרי ריקרדו רודריגז מהטקסס ריינג'רס זרק כסא על אוהדת ופיצץ לה את האף, ג'ף נלסון מהיאנקיס קרע במכות את השומר באצטדיון של הבוסטון רד סוקס, ומילטון בראדלי מהלוס אנג'לס דודג'רס השליך בירה על אוהד (בסגנון של איש נשך כלב), אבל האפקט לא היה זהה. לפתע החלו לשים לב שב-NBA ישנו רוב גדול של שחורים שמתלבשים כמו "פושעים". מבחינתו של שטרן, הגיע הזמן לנקות את האורוות.

"הקומישינר בעצם אומר שהתרבות השחורה טובה ל-NBA, כל עוד היא לגיטימית, כל עוד היא מכניסה לי כסף, ונשארת מכובדת", מסביר פרופ' נווה. "ברגע שישנה חריגה מאיזושהי התנהגות "ראויה", וברגע שהיא הופכת להיות פרועה ומעודדת אלימות והתנהגויות לא לגיטימיות - אז הוא רוצה לשים לזה סוף. הוא מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אי אפשר להגיד ששטרן הוא אנטי התרבות השחורה, אלא שהוא פשוט מנסה להכניס את המחאה פורצת הגבולות הללו לתוך גבולות".

- אתה חושב שמדובר במהלך גזעני?

"בחלק מהקפיטליזם האמריקאי יש אלמנטים מאחידים. ניתן לראות בזה גזענות, אם הם פוגעים באותם אנשים שהם נגד האחדה. כדי למכור טוב, אי אפשר כל הזמן להשתולל ולקלל. עכשיו יגיד לך בחור שחור שלקלל ולהשתולל זה בכלל לא לקלל ולהשתולל. מבחינתו זו התבטאות לגיטימית שהיא פועל יוצא של מצבו העגום. הוא רוצה שיתנו לו את האפשרות להתבטא, ואם לא יתנו לו אז הוא יראה בזה גזענות".

ואכן, אחת התגובות הנפוצות ביותר אצל השחקנים לקוד הלבוש היתה שאחרי שחוו ילדות קשה, הם מעוניינים לחשוף ברבים את המיליונים שעשו. הבגדים והבלינג בלינג הם עניין מעמדי מבחינתם, החלום האמריקאי בגירסתו השחורה. התחילו מכלום ועלו לגדולה במו ידיהם, לפי מיטב מסורת הסלף מייד מן.

"אלו שקובעים את הגבולות של הקפיטליזם המאוחר הם אלו ששולטים, ושמונים אחוז מהם לבנים", ממשיך פרופ' נווה. "זו אינה גזענות מכוונת, הם לא עושים דווקא. אם השחור היה מתנהג כמו לבן נחמד, אז הכל היה יופי ולא היו בעיות. זו אינה גזענות בוטה נורמטיבית כמו במאה ה-19. זו גזענות שהיא חלק מפעולת הקפיטליזם ומגיעה בצורה יותר מתוחכמת. זה חלק מהיכולת של הקפיטליזם להמשיך ולהתפתח, להמשיך ולמכור ולהמשיך לייצר. אם שחור מגיע לשכונה לבנה עם כל התלבושות שלו ומוריד את הערך של הבתים, אז מנסים להסביר לו בצורה יפה שלא כדאי שיהיה פה. זה מין סוג כזה של גזענות. ברגע שהקפיטליזם נפגע, אז עושים משהו".

הבעייתיות המוסרית של קוד הלבוש מתחילה לבלוט כאשר בודקים את מערכת החוקים שלו. שטרן אסר על שחקנים ללבוש ביגוד שהוגדר על ידו כ"לא הולם", לא רק על ספסל הקבוצה במקרה של פציעה, אלא גם בנסיעה באוטובוס למשחקים, טיסות, ראיונות, הופעות ציבוריות, הגעה לאולם ויציאה ממנו. בכל שעה שלא תהיה. הרי גם בחברות מסחריות גדולות אין שום חוק או איסור לגבי הבגדים שבהם אתה יוצא מהעבודה והולך לביתך. העובדה הזו רק מחזקת את התחושה הכללית אצל השחקנים ששטרן מנסה למחוק את תרבות ההיפ הופ מהליגה. להעלים אותה. ובכלל, אפשר להוציא את הילד מן השכונה, אבל לא את השכונה מן הילד. אייברסון יישאר אותו אייברסון, עם הקעקועים ותספורת הקורן רואוס, גם אם יתלבש "יפה".

השחקנים גם זעמו כשגילו שאחרי שהאיסור לאוזניות הורחב מהחימום שלפני המשחק לכניסה וליציאה מהאולם. ספק אם תמצאו חברת היי טק אחת שנוהגת בצורה הזו. וספק אם למישהו היתה בעיה לו המוזיקה השלטת במסדרונות ה-NBA היתה ווילי נלסון, ולא ד"ר דרה.

"ישנו ניסיון בארה"ב לא לדעת איך אמריקה האחרת נראית", אומר פרופ' נווה. "אמריקה האחרת היא אמריקה הענייה, הבורה שבמקרה גם שחורה והיספנית".

"בין 35 ל-38 אחוז מהשחורים נכנסו למעמד הבינוני, והחלק הזה של החברה לא אוהב במיוחד את תרבות ההיפ הופ. אבל לשחורים שנותרו מאחור אין את האמצעים המשפחתיים והקהילתיים לצאת מהבוץ. אין להם תרבות של משפחה תומכת והמבנה החברתי שונה. כשילד גדל ללא אבא, וכשזה קורה במשך כמה דורות – זה מנציח את העוני".

וה-NBA הוא אחד המקומות הבולטים ביותר שבהם ישנה התנגשות חזיתית בין ערכי אמריקה הלבנה לאמריקה האחרת. שם הכסף, התהילה והפרסום פוגשים צעירים שגדלו בשכונות המצוקה הקשות ביותר.

"קשה לדעת בדיוק מה הסיבות לחוסר ההצלחה של השחורים", ממשיך נווה. "אפשר אולי לחזור אחורה לעבדות, לשבירת המסורת השבטית, המסורת המשפחתית. יש שם בעיות עמוקות מאוד. פעם לא השאירו להם אפיקים להתקדם אליהם, אז הם פנו למוזיקה ולספורט. היום המצב כבר שונה, אבל בתוך התודעה החברתית של השחורים זה לא השתנה, והם ממשיכים לפנות למקומות שבהם תמיד היו חזקים".

"הספורטאים והראפרים מהווים מודל לחיקוי רק להצלחה שקשורה לכוחנות, גבריות ובזבוז כסף. בארה"ב יש מציאות שרגילים לראות במדינת עולם שלישי: לציבור השחור יש יותר מחלות, תמותת תינוקות גבוהה יותר ותוחלת חיים קצרה יותר. האחריות של המדינה היא לטפל בסוג כזה של תופעה ולנסות ולעזור להם".

כאן נכנסות סטיגמות נפוצות לגבי שחורים. אומרים שהם עצלנים, שהם לא עושים דבר כדי להוציא את עצמם מהבוץ. והעובדה הזו ניכרת גם ב-NBA, שם מאמנים שחורים נחשבים למשקיענים פחות מעמיתיהם הלבנים, והאשמות לגבי חוסר מאמץ מופנות כלפי שחקנים רבים. "כשבפוטבול רואים מחצית ראשונה משמימה, מספרים לנו שמדובר בגישושים", כועס מקאלום. "אבל ב-NBA אנשים יגידו לך שזו הפקרות ושאף אחד לא מתאמץ עד הרבע הרביעי. הטענה הזו היא שטות גמורה". גם ההרגשה כאילו הרצון להשפיל את היריב חזק יותר מהרצון לנצח, מעלה למאקלום את הפיוזים: "בפוטבול רואים שחקנים חוגגים מהלכים סטנדרטים, שלא לדבר על טאצ'דאונס, כאילו זכו במדליה מהנשיא. רק לתקופה קצרה בשנות ה-90 ראינו התנהגות שכזו ב-NBA, היום זה לא קיים יותר".

הירידה ברמה של היסודות בליגה נובעת מכמה סיבות. קודם כל, ישנן כמעט פי שתיים קבוצות בליגה ממה שהיה בשנות ה-80, והכשרון מתפרש על פני שטח גדול יותר. קבוצות כמו הלייקרס והסלטיקס הגדולות, עם ארבעה הול אוף פיימרס בשיאם, כבר לא יחזרו. בנוסף, לליגה מגיעים ילדים שמתבססים על אתלטיות, ואף אחד לא טרח ללמד אותם איך לשחק, תופעה שנמשכת גם ב-NBA, שם אם המאמן לא משיג ניצחונות הוא מחפש לעצמו עבודה חדשה. אבל הצד השני של המטבע הוא ההגנה. בכל פעם שתצפו במשחק קלאסי מלפני כמה עשורים, לא תוכלו שלא להיות מופתעים מהקלות שבה קלעים מתפנים ושחקנים חודרים עד הטבעת. בימינו המשחק הרבה יותר קשוח וההגנות הרבה יותר מתוחכמות. כמובן שזה מוביל למספר נמוך יותר של נקודות, דבר שכשלעצמו מהווה בעיה.

התחושה בקרבם של שחקנים רבים, שהאשימו את הקומיש בגזענות, היתה שהוא מחליט שהתרבות שלו עליונה לתרבות שלהם. "אדם בחליפה הוא לאו דווקא אדם טוב יותר", כעס AI, וביטא את התחושה הרווחת בין בני מיעוטים רבים שמי שמתלבש "לבן" ראוי ללעג.

- האם קוד הלבוש יכול להחזיר את המימד החתרני לתרבות ההיפ הופ?

"זה יכול לקרות, בגבולות מסוימים", טוען פרופ' נווה. "שרשרת זה בסדר עבור המעמד הלבן הליברלי, אבל מכות לא. אם הם יעשו יחסי ציבור טובים וירתמו את הליברלים שאינם אוהבים את ההאחדה האמריקאית - אז כן".

אבל יחסי ציבור טובים זה משהו שמעולם לא היה לשחקני ה-NBA. בתקופת השביתה היה זה קני אנדרסון שהופיע דומע במסיבת עיתונאים וחשף שכעת עליו למכור כמה משמונה מכוניות הפאר שלו; בשנה שעברה לטרל ספריוול כינה הצעה של 21 מיליון דולר מעליבה כי הוא צריך כסף בשביל להאכיל את הילדים שלו; והקיץ מרקוס קמבי הרגיז רבים, כאשר התעקש על עניין עקרוני בקוד הלבוש. הסנטר טען שהליגה צריכה לממן לכל שחקן את הביגוד הנדרש, דבר שנהוג בלא מעט חברות גדולות. עקרון היה לו, שכל פחות. לך תסביר את ההגיון שעומד מאחורי זה, כאשר התשובה של שטרן הרבה יותר פשוטה וקלה לעיכול: "יכול להיות שנשקול להעניק מלגה מיוחדת לכל מי שמרוויח מתחת לשמונה מיליון דולר לעונה".