ללא מורא

קצת יותר משבוע לפני המשחק שינעל את הקמפיין של נבחרת ישראל במוקדמות גביע העולם, השיגה מכבי פ"ת את אחד הניצחונות המרגשים בתולדות הכדורגל הישראלי, וקנתה לעצמה מקום בשלב הבתים של אופ"א ובספרי ההיסטוריה המקומית. את כל הסופרלטיבים והניתוחים אני משאיר לאנשים אחרים. בפי רק בקשה אחת: שמאמן הנבחרת הלאומית, אברהם גרנט, יצפה שוב ושוב בקלטת המשחק.

כל אחד ייבחר לעצמו מה לקחת ומה לאהוב במשפחת לוזון, אבל בדבר אחד הם באמת חזקים: להסתכל לכל יריב בעיניים ולא לפחד לקרוא עליו תיגר. לכל אורך התקופה של שני המפגשים מול פרטיזן – גם לפני המשחק בבית, גם אחריו, וגם לפני המשחק בחוץ, אמרו במכבי פ"ת שוב ושוב שהכל אפשרי. שהולכים על ניצחון. למרות שהדרך שבה הדברים נאמרים (בעיקר כשהדובר הוא אבי לוזון) נראית לעיתים שחצנית, זו הדרך שבה ספורטאי צריך לחשוב: לעלות למגרש ולרדת ממנו בידיעה שעשית הכל בשביל לנצח.

הכדורגל הישראלי כבר ניצח שמות גדולים, וחזר עם ראש מורם מאצטדיונים מפוארים: חיפה בליגת האלופות, המסע של הפועל באופ"א, הניצחונות של הנבחרת. זו הוכחה ניצחת לעובדה שיש כאן עם מה לעבוד, אם רק מעיזים.

לגיא לוזון אין הרכב נוצץ או מאמן כושר מסיירת מטכ"ל. לגיא לוזון אין שורת עיתונאים שילכו אחריו ויגידו אמן. לגיא לוזון אין לוק שמוכר אירופה, אבל יש לו גב, ויש לו כדורגל, מעל הכל, יש לו אמונה אמיתית בעצמו, ובשחקנים – גם מול קבוצה עדיפה, במגרש חם וביתי.

גרנט נוהג להגיד פעם אחר פעם כי אנחנו נמצאים בחלום. שאנחנו מתקדמים. הוא בוחר לשמור לעצמו על התחת ולשחק בונקר בלא מעט משחקים, ולאחר מכן למכור לנו את התחושה ששיחקנו נגד אלופת העולם מברזיל. בשביל לחלום צריך רק דמיון. אבל בשביל להגשים חלום, יש להמר, להעז, להקריב. כמו שעושה מכבי פתח תקוה. כמו שלא עושה הנבחרת של גרנט.

בעוד שבוע, כשישראל תסיים את דרכה במוקדמות גביע העולם (והלוואי שאתבדה), יהיה גיא לוזון המאמן הישראלי היחיד שינהל משחקים באצטדיונים אירופאיים. אנחנו נתעורר מהחלום של גרנט, ונתחיל לחיות את המציאות של פתח תקוה. מציאות נטולת קלישאות ונטולת מורא.