בעיה אישית: סיכום הסיבוב הראשון בפלייאוף ה-NBA

כדי להסביר את המפלה של הספרס, צריך לתור אחר ניצניה כבר בפלייאוף 2008, כאשר האלופה המכהנת סן אנטוניו הודחה בגמר המערב ע"י הלייקרס בחמישה משחקים (ללא ביינום ואריזה הפצועים, עם ולדימיר רדמנוביץ' בחמישייה). ברוס בואן היה אז כבר אחרי שירת הברבור שלו – הוא לא הצליח אפילו לדגדג את קובי בריאנט, שקלע מולו 29.2 נקודות למשחק עם 53.3% מהשדה. בשנתיים שלאחר מכן הספרס סבלו גם מפציעות (הודחו, ללא ג'ינובילי, בסיבוב הראשון ע"י דאלאס), היעדר יתרון ביתיות ורגליים צעירות (סוויפ בחצי הגמר אשתקד מול פניקס), אבל נראה שבעיקר איבדו את יכולת ההרתעה שלהם, שבראש ובראשונה נבעה מנוכחותו של בואן בחמישייה. בתקופת השיא של סן אנטוניו, נדרשו מדאלאס שבעה משחקים של מלחמת עולם כדי להדיח אותה. בארבע השנים האחרונות, הספרס הודחו בשלבים שונים של הפלייאוף תוך 4-5 משחקים בלבד.

הטרגדיה היא שאותן שנתיים-שלוש מבוזבזות - ללא בואן או יורש ראוי, עם מאט בונר בחמישייה במקום לואיס סקולה שנמכר ליוסטון במהלך חסכוני – אותה תקופה הייתה בדיעבד שירת הברבור של דאנקן. הוא עדיין היה שחקן של 10-20, קצת פחות בעונה הסדירה אבל יותר בפלייאוף. העונה הוא צנח לממוצע 13.5 נקודות למשחק, ניתן היה להאמין שזה נובע מצמצום הדקות (28.5) ובגלל הסגנון המהיר והמצליח של הספרס, בזכותו הם השיגו 61 ניצחונות ונראו רלוונטיים שוב. אבל נגד ממפיס ומול גבוהים שרחוקים מלהיות עוגנים הגנתיים, דאנקן נראה כמו הנגטיב לסיסמה האולימפית: חזק פחות (מראנדולף), גבוה פחות (מגאסול) ומהיר פחות (משניהם).

דאנקן כבר לא מסוגל לתפקד כציר המרכזי במכונת הספרס הישנה, לכן הסגנון שפופוביץ' אימץ העונה היה הכרח - ולא רק אמצעי לצבירת ניצחונות. אבל עם כדורסל מהיר ושלשות מנצחים בעונה הסדירה, לא בפלייאוף מול קבוצות קשוחות עם יתרון בצבע – הספרס העבירו לפניקס יותר משיעור אחד בנושא.

לאן הספרס ממשיכים מכאן? קשה להאמין שהקבוצה תתפרק בזמן הקרוב. פארקר, ג'ינובילי וג'פרסון חתומים לשנתיים-עד-ארבע נוספות. דאנקן מחזיק באופציית שחרור מהחוזה בקיץ הקרוב ולאור התנהלותו בעבר, סביר להניח שהוא יחתום מחדש לכמה שנים נוספות בתור צעד של הבעת אמון בקבוצה, תוך ויתור בשכר על מנת לאפשר רכש נוסף. הספרס לא יחזיקו במקום פנוי תחת תקרת השכר בשנים הקרובות, אבל יוכלו להשתמש בחריגת השכר הממוצע כדי להתחזק בתוספת כמו שיין באטייה, גרנט היל או טיישון פרינס.

סן אנטוניו מחזיקה גם בחוזה הבלתי מובטח של אנטוניו מקדייס הפורש ותוכל להשתמש בו בטרייד, אולי לצד החוזה הבעייתי של ג'פרסון – סטיבן ג'קסון ודסגנה דיופ משארלוט המתפרקת, זו תמורה אפשרית ודי סבירה. אבל את הגבוה הנוסף אשר ייקח על עצמו את התפקיד של דאנקן, בזמן שהאחרון נכנס לתפקידו של דייויד רובינסון בשנותיו המאוחרות, הספרס יתקשו למצוא בשוק החופשי או באמצעות טרייד. כרגע רק ברור שפופוביץ' יצטרך לשלב את טיאגו ספליטר בחמישייה ולקוות שלפחות יצא ממנו מארק גאסול הבא.

זה לא אתם אורלנדו, זה הוא – למרות ממוצעים נהדרים בסדרה מול אטלנטה, עם 27 נקודות למשחק, 63% מהשדה, 15.5 ריבאונדים ואפילו 68.2% נדירים מהעונשין, דוויט הווארד שוב הראה שהוא לא גו-טו-גאי לבנות סביבו התקפה, עם 5.5 איבודים למשחק וחוסר יכולת לספק סחורה התקפית ברגעי הקלאץ'. אבל הבעיה אינה רק בהיבט המקצועי של הכדורסל שמשוחק על הפרקט, אלא גם באופן בו הווארד מתנהל ומגיב לאירועי המשחק – בתסכול שבא לידי ביטוי בפאולים מטופשים, עבירות טכניות מיותרות ובעיקר - בחוסר יכולת לקבוע את הטון במשחק עבור חבריו לקבוצה וכנגד היריבה. הווארד פשוט לא מסוגל להנהיג את המג'יק ומי שמבקר את סטן ואן גנדי על התנהלותו הצווחנית, צריך להבין שהכפיל של רון ג'רמי פשוט מתפקד בתור המנהיג האמוציונאלי בקבוצה.

מצד שני זה לא רק הוא, זה בעיקר הם. אפילו לשאקיל אוניל היה את ווייד, בריאנט ופני הארדוויי לצדו. הווארד, שכאמור עוד רחוק מלהיות שאק בהתקפה, נאלץ להסתפק בכישרונות עבר גמורים וג'אמיר נלסון אחד שמספק את הסחורה, אך לא מסוגל להתמודד עם רכזים כמו רוז ורונדו בהגנה. אם כבר הזכרנו הגנה, אז אפילו במידה שארינאס-ריצ'ארדסון-טורקוגלו חוזרים באורח פלא ליכולת השיא שלהם, אלה לא שחקני החוץ שכדאי לשים על ווייד ולברון, ותהיו בטוחים שבהתמודדות פלייאוף בין שני אלה להווארד, השריקות יעצרו את סופרמן יותר משהוא יעצור את פלאש ודארת וויידר.

עם הכוחות העולים במזרח משיקגו ומיאמי, אולי הסטירה מאטלנטה צריכה לשמש כצלצול השכמה להנהלת המג'יק. קיץ 2012 באופק, הווארד כבר קיבל הצעה להארכת חוזה, אבל בינתיים אורלנדו נראית בדרך לכניסה למועדון הלבבות השבורים של קליבלנד, טורונטו ודנבר. יתכן ובשנה הקרובה מנהלי ואוהדי הקבוצה יתלבטו בדילמה "אנדרו ביינום או ברוק לופז?", כתמורה המועדפת בטרייד על הווארד.

איך המג'יק יוכלו להימנע מכך? הג'נרל מנג'ר אוטיס סמית כבר הלך על רוב הקופה עם הטריידים עבור ארינאס, טורקוגלו וריצ'ארדסון. עכשיו הוא תקוע עם חוזי העתק של שני הראשונים, בעוד ג'יי-ריץ' בן ה-30 מסיים עונה מאכזבת במדי אורלנדו, פלייאוף שלומר עליו "מאכזב" זה אנדרסטייטמנט, ובתזמון גרוע מסיים גם חוזה. במידה שהנהלת המג'יק תהיה מוכנה לפתוח את הארנק עוד לפני שהווארד חותם מחדש, ארון אפללו מדנבר שיהיה שחקן חופשי מוגבל, הוא מטרה ראויה ושדרוג משמעותי בהגנה לעומת מה שיש כרגע.

אורלנדו מחזיקה גם בחריגת טריידים על סך 6.3 מיליון שבה תוכל לעשות שימוש עד 18.12 הבא (שנה למועד הטרייד עם פניקס). אם המג'יק יחושו בטוחים להמר על הצמד ארינאס-דוהון בעמדת הרכז, טרייד על נלסון יוכל לשדרג את הקבוצה בעמדה אחרת, למשל עם צ'ארלי וילנואבה כפאוור פורוורד פותח (ברנדון באס חייב לחזור לתפקידו הטבעי כמחליף אנרגטי). על הקווים, ריק אדלמן יוכל להיות מי שיוציא את המיטב מהצמד ארינאס-טורקוגלו, בהנחה שעוד נותר מה להוציא.

הרבה ביקורת הושמעה בתגובה לחוזי המקסימום שהוענקו לג'ו ג'ונסון ורודי גיי בקיץ האחרון. אז אומנם ג'ונסון קלע בסדרה מול אורלנדו בממוצע של 39.6% מהשדה, ואילו התפקיד של גיי בפלייאוף הזה מסתכם בללבוש חליפה יפה ולעודד מהספסל; ועדיין מדובר בשני כוכבים שהחתמתם מחדש בכל מחיר, שימשה כצעד בונה אמון בין ראשי הקבוצות לבין השחקנים והקהל, מסר שתקופת הבנייה מחדש כבר חלפה והמועדונים מחויבים להתמודדות וניצחונות.

באטלנטה המשיכו לפתוח את הארנקים עבור אל הורפורד וקירק היינריך, בעוד ממפיס העניקה חוזים נאים למייק קונלי, זאק ראנדולף והבא בתור הוא מארק גאסול. לפי התוצאות בשטח, הבזבוז משתלם – אפילו אם אטלנטה שוב תודח בחצי גמר המזרח, הקבוצה שיקמה את המוניטין שלה מאותו סוויפ מביש בהפרש של 25 נקודות בממוצע לאורלנדו אשתקד; ונכון לעכשיו ממפיס מסתמנת כסגנית של אוקלהומה בדור הבא של הקבוצות המובילות במערב המזדקן.

אומנם יתכן שבעתיד אטלנטה וממפיס יתגלו כקורבנות של תקופת המעבר בין קיץ 2010, שהיה רווי בקבוצות עם כסף לבזבוזים, לבין הקיץ הקרוב שבו אמור להיחתם הסכם קיבוצי חדש עם הגבלות על מרחב התמרון הכלכלי של קבוצות; במידה שסך המשכורות של אטלנטה וממפיס יטפס באופן בלתי פרופורציונלי להצלחתן, אולי הן תדרשנה לצעד בעייתי מבחינה מקצועית כדי לפנות משכורות. אבל בינתיים שתי הקבוצות נמצאות בכיוון הנכון, ג'ונסון הוא הגו-טו-גאי באטלנטה, בעוד שגיי יהיה נחוץ במיוחד בתור כוכב משנה, כאשר היריבות בפלייאוף יגיעו עם תוכנית הגנתית מיוחדת בשביל לעצור את ראנדולף.

אפשר לטעון עד מחר שלא מדובר בשחקני פרנצ'ייז אמיתיים הראויים לחוזים שלהם, אבל בשורה התחתונה זה היה להשאיר או לאבד אותם – ולפעול מהר. הנטס ביזבזו בקיץ 2010 כמעט 30 מיליון דולר, בשביל לחזק את הקבוצה בטרוי מרפי, טראוויס אאוטלו, אנתוני מורו, ג'ורדן פארמר ויוהאן פטרו. יש איזה ספק שמיכאיל פרוחורוב לא היה מעדיף להשתמש בכסף הזה כדי להציע חוזה מקסימום, עם כמה שיותר בונוסים שמנים ויקרים, לג'ונסון או גיי?

והנה חוזה מקסימום שעליו הושמעה הרבה פחות ביקורת, למרות גיליון הפציעות של השחקן המדובר וגיליון הביצועים שלו בפלייאוף: 10 נקודות, 36% מהשדה, זו התפוקה שבוזר השיג בחמישה משחקים מול טיילר הנסברו הנחות ממנו פיזית ומול ג'וש מקרוברטס הרך. מה יהיה איתו מול אל הורפורד וגבוהי בוסטון או מיאמי? שאלה טובה. לזכותו של בוזר יאמר שהוא שיחק 53 משחקים בעונה הסדירה, לא פיתח תיאום עם ג'ואקים נואה – שאומנם מחפה היטב על בוזר בהגנה, אבל אין לו יד מרחוק כמו למהמט אוקור, שהיה מרווח את הצבע עבור בוזר. עדיין קשה להתעלם מהעובדה שגם בוזר של העונה הסדירה ביוטה, לא סיפק אותה יכולת בפלייאוף. אם אז יכולנו להסביר זאת בכך שאין לבוזר איכויות התקפיות של גו-טו-גאי, מה נאמר עכשיו כשהוא נדרש רק לתפקיד של כינור שני, בין רוז לדנג?

הרבה סימני שאלה צצו לאור יכולתו של בוזר במהלך הסיבוב הראשון, הנה אחד היפותטי: בקיץ האחרון שיקגו נאלצה להסתפק בבוזר כפרס ניחומים ובזבזה עליו 16 מיליון מתקרת השכר, עם חוזה של 75 מיליון לחמש שנים. זאת בזמן שלואיס סקולה חתם מחדש ביוסטון על משכורת בחצי מחיר מזו של בוזר. שני הגבוהים דומים ביכולותיהם ובנתוניהם הפיזיים, כל יתרון קל לבוזר על סקולה מצטמצם כאשר לוקחים בחשבון הבדלי עמידות ויכולת בפלייאוף. ע"י החתמת סקולה במקום בוזר, הבולס היו חוסכים כסף בתקרת השכר ומסוגלים לספוג את החוזה של ריפ המילטון, בתמורה לבחירת דראפט עתידית. שימו את ריפ וסקולה לצד רוז-דנג-נואה ותקבלו חמישייה מאוזנת וחזקה יותר מזו הנוכחית.