באיזור השירות על שם וינס לומבארדי

"אני אף פעם לא מרגיש בבית באמריקה כבמשחק בייסבול" - רוברט פרוסט

לא מזמן פתחו אטליז מתחת לבית שלי בסכנין, "אטליז דוחא". אבל מי שרוצה ללכת לשוק בשר יכול פשוט לגשת למגרש הכדורגל דוחא. באימון עצל באמצע מאי נכנס לאצטדיון אדם גנאי שחור, מלווה במזכיר הקבוצה. אפסנאי הקבוצה פנה בקול ליו"ר הקבוצה, "זה קשר?" "לא", השיב היו"ר, "חלוץ". הוא ניגש אליו, כרך את ידו סביב כתפו, ופתח איתו בשיחה כפי שהוא פותח בשיחה עם כולם, "חביבי...". הוא העביר יד בשיערו הקצר וצחק על כך שלא יזדקק לתספורת. תוך זמן קצר הצטרפו מנהל האצטדיון ואחרים, נקבצים סביבו כאילו היה מוצג במוזיאון. היו"ר קרא למאמן לראות את הרכש החדש. "?Speak English", שאל אותו המאמן בזמן שסקרו אותו עיניו מכף רגל ועד ראש. הוא שאל אותו אם נאה המקום בעיניו, ושב לאימון שהתנהל בשקט, ברוגע, על מי מנוחות. השחקנים שייטו בקלילות על פני המגרש, לנגד עיניי נמוגים מדמויות תלת-מימד על דשא לצורות דו-מימדיות בספרי ההיסטוריה.

תל גרעינים נערם בפינת היציע. משב רוח חצה את האצטדיון והרים באוויר את יתר הפסולת וסובב אותו סביב במעגלים לאים. ואני תהיתי, האם כך נראה "פח הזבל של ההיסטוריה"? האם אצטדיון דוחא משמש כפח הזבל של כל ההיסטוריה, או שמא יש הרבה פחים קטנים, ודוחא רק אחד מהם? ואם ספורט אינו תחום ראוי שיכתבו עליו היסטוריה, לאן ילכו הזכרונות שלי מהעונה הזו?

בשבועיים שביליתי בארה"ב בתחילת החודש שעבר, עם סיום העונה של סכנין, הזדמן לי להרהר בשאלה ולראות איך משמרים זיכרון בתרבות ספורט קצת פחות פרימיטיבית. בשעה שתקשורת הספורט בארץ חולה בקדחת הצהובה של "פרסום ראשון (!!!)", הספרים החדשים ביותר על מדפי ספרות הספורט בחנויות ספרים אמריקאיות (מדפים?! בארץ יש בקושי ספרים) עוסקים בסוס מירוצים מתחילת המאה – המאה הקודמת, זאת אומרת – ובמשחק פוטבול מ-1958. אולי אלו ספוקלציות ושמועות שגורמות לנו לפתוח את העיתון במדור הספורט מחר, אבל זכרונות ספורט מהילדות מבטיחים שנעשה זאת גם בעוד 20 שנה.

אחרי שהתפניתי מהאירוע המשפחתי שלשמו טסתי, נותרה המטרה האמיתית – לדחוס כמה שיותר משחקים ואתרי ספורט בתוך שמונת הימים הנותרים. נסעתי מניו יורק לניוארק כדי לשכור רכב במטרה לנסוע צפונה, ועל אף שמיד פניתי מערבה והלכתי לאיבוד בניו יורק ובמבוך גשרי האגרה שלה, ההתחלה בישרה טובות: עצרתי באיזור שירות על שם וינס לומבארדי, מאמן הפוטבול המיתולוגי, ובו תחנת דלק שמציעה ללקוחותיה את "הדלק הרשמי של נסקאר", ליגת מירוצי המכוניות. התאפקתי, אבל היה בידיעה הזאת משהו מרגיע – אני לא לבד במקום זר לחלוטין. זמן קצר לאחר מכן, נזקקתי למלוא ההשראה שנהגי נסקאר מסוגלים להעניק לי, לכל התושייה שהם יכולים לספק לי. מה ג'ף גורדון היה עושה?

באמצע כביש מהיר סואן, כשמכוניות חולפות על פניי מימין ומשמאל ומשאית עצבנית מתקרבת מאחור, דוושת הגז הפכה לפתע – דרך פלא – לבלם. עם מיומנות כשל ג'ימי ג'ונסון הצלחתי לסטות לשולי הכביש, לקול צפירותיו הנרגנות של נהג המשאית. התקשרתי לחברת ההשכרה, שהפנתה אותי ליצרן, שהסביר לי שאם אני רוצה לשכור מכונית אז זה לא המספר הנכון (אה, באמת?) ולבסוף הפנה אותי לגורמים אחרים, שהחזיקו אותי על שיחה ממתינה במשך חצי שעה, שבסופה הסבירו לי שמי שמבינה בזה בדיוק יצאה להפסקה אז אם אפשר להתקשר חזרה בתוך מספר דקות. כעבור חצי שעה, נציג מטעם היצרן אישר שהמכונית באמת... מקולקלת, ושצריך להזמין גרר. כך אמרתי, מילה במילה, לנציג חברת ההשכרה, שהודיע לי בחגיגיות שאין לו סמכות להזמין גרר לכביש מהיר, שרק אני יכול לעשות זאת. ברוב אדיבותו, הוא סיפק לי את המספר.

"אתם השכרתם לי רכב מקולקל ואני צריך להזמין גרר?", הפנייה שלי להיגיון היתה כנקישה על עץ חלול. "אני מקריא לך מספר החוקים!", הוא התפאר. ממש מעניין אותי. לצערי הרב, לא היתה לי אפשרות להמשיך איתו בשיחה, כיוון שמלאי הדקות בפלאפון הלך והדלדל ולבסוף אזל. הנציגה האדיבה של חברת הפלאפונים הודיעה לי שאין באפשרותי לחדש את מלאי הדקות בפלאפון. אמנם יש לי כרטיס אשראי בינלאומי – אבל הוא לא הונפק בארצות הברית.

שקוע במחשבות על הפרובינציאליות של ניו יורק, תקוע על כביש מהיר עם מכונית מקולקלת ופלאפון מושבת, חשבתי לנהוג כפי שהיה עושה כל נהג נסקאר שמכבד את עצמו – לצאת מהרכב, לטרוק את הדלת, להאשים את שאר העולם ולהסתלק בזעם. ואם אפשר, אז הישר חזרה לסכנין, שברוחבה מזכירה כביש מהיר אמריקאי טיפוסי, פחות או יותר. תחת זאת, שמתי את נפשי בכפי וניווטתי את הרכב המזדחל לחוף מבטחים, ליציאה הקרובה ביותר – לשכונת הברונקס, אחד האיזורים העניים והמסוכנים ביותר בכל אמריקה.

כעבור שעתיים ניאותה חברת ההשכרה לשלוח גרר ולבסוף קיבלתי רכב חדש, אבל לא פיצוי כלשהו. אלא שבעושק שבוצע בי לאור יום מצאתי נחמה פורתא: לפחות תרמתי את כספי למטרה טובה. חלק גדול מכספי המסים שבאמצעותם מממנים אצטדיונים חדשים נגבים מלקוחות של חברות להשכרת רכב, ובניו יורק נבנים כעת שני אצטדיוני בייסבול חדשים. על פני זה של המטס עברתי כשישבתי על יד הגרר החביב. על פני זה של היאנקיז חלפתי בדרכי החוצה מניו יורק לכיוון קופרסטאון, שש שעות לאחר ששכרתי את הרכב בראשונה.