האלופה?

הרבה מאוד צבע חזר להרבה מאוד לחיים עם היוודע הטרייד ששלח את קווין גארנט לבוסטון בתמורה לשבעה "נכסים" שעברו למינסוטה, חמישה שחקנים ושתי בחירות דראפט (התמורה הגבוהה ביותר אי פעם ב-NBA עבור שחקן בודד). והאמת היא שקשה להפריז במשמעות המהלך.

קודם כל, הלחיים של דייויד שטרן קיבלו מחדש מעט מהאדמומיות שלהן, ואחרי השבוע השחור ביותר בהיסטוריה של הליגה, תישכח לכמה ימים פרשת טים דונהי כי בתקשורת האמריקאית חוזרים לדבר על כדורסל. מצד שני, ייתכן שחובבי הקונספירציות רק קיבלו עוד דלק לטענותיהם, כי קשה להאמין ששטרן עצמו יכול היה לתכנן מהלך חיובי יותר מבחינה תדמיתית מאשר מעבר של גארנט לבוסטון.

בוסטון היא, כזכור, המועדון המפואר ב-NBA, עם 16 דגלי אליפות על תקרת האולם. יש לה ברזומה 8 אליפויות רצופות ו-11 ב-13 שנים, שיחקו עבורה אגדות כביל ראסל, בוב קוזי, לארי בירד, קווין מקהייל, ואחרים, ואימן אותה רד אאורבך ז"ל, עליו כל מילה נוספת מיותרת. אולם מאז 1986 לא זכו לצהול יתר על המידה בעיר השעועית, עם הופעה בודדת בגמר, שני ביקורים בגמרים האיזוריים, והרבה מאוד עוגמת נפש.

בעונה האחרונה שיחקו בסלטיקס שורה בלתי נגמרת של כשרונות צעירים, שללא הדרכה מתאימה מאחורי הקווים או על המגרש, ניפקו רצף של 18 הפסדים, סיימו עם המאזן השני הכי גרוע בליגה, נפלו לבחירה החמישית בדראפט, ביצעו כמה מהלכים נואשים, ונראו בגדול בדרך לשום מקום. היו שאמרו שמדובר בשנה מקוללת, שהחל עם פטירתו של אאורבך, והשמש לא נראתה באופק. והנה, כך פתאום, הצליח הג'נרל מנג'ר המושמץ דני איינג' להשתמש בכשרון העיקרי שלו - האופורטוניזם - ובאיבחה אחת הסלטיקס לא רק שוב רלבנטיים, אלא הפכו למועמדים הבכירים לייצג את המזרח בגמר הבא.

איך ישתלבו גארנט, פול פירס וריי אלן עם האלמונים שלצידם ועם המאמן הבינוני שמאחוריהם? האם היתרונות שבסגל עולים על החסרונות? כשירות לגולשים, ובעיקר לאוהדים הירוקים המסכנים, שחוו כל כך הרבה סבל, הנה כל מה שצריך לקרות כדי שהדגל ה-17 ייתלה בגארדן המחודש.

ריי אלן כבר בן 32, ועבר הקיץ שני ניתוחים בקרסוליים. פירס יהיה בן 30 בתחילת העונה, וגארנט הספיק לחוות 31 אביבים. מצד אחד, מדובר בשלישייה המרשימה ביותר בליגה, ובפער גדול מהמתחרות. מצד שני, הם יקבלו 56 מיליון דולר העונה, ולא ישתבחו עם השנים.

בעונה שעברה, כאמור, דיבר איינג' על בנייה לטווח ארוך על בסיס הצעירים, אבל לחץ של האוהדים, ובעיקר של פול פירס המתוסכל, הוביל לסיבוב פרסה שהפך את הסלטיקס לקבוצה שבפניה חלון הזדמנויות מיידי לאליפות, אבל כזה שייסגר בעוד שנתיים או שלוש. "אבל לפני המהלך שהביא את גארנט ממינסוטה", כותב הפרשן המצוין של יאהו דן ווצל, "לבוסטון כלל לא היה חלון לפתוח".

אולם מה לגבי הצוות המסייע? את החמישייה ישלימו שחקן השנה השנייה, הרכז ראג'ון רונדו, והסנטר העגלתי קנדריק פרקינס. מהספסל יעלו מחליפי על כמו בריאן סקלאבריני, ליאון פו, טוני אלן, שספק אם יתאושש במהירות הבזק מניתוח בברכו המרוסקת, וההחתמה הטרייה אדי האוס. המסקנה היא פשוטה - הכדור צריך לעבור בין אלן, פירס וגארנט, ובכל פעם שרונדו או פרקינס מוצאים את עצמם עם הדבר העגלגל בידיהם, אתם צפויים לשמוע זעקת שבר מהספסל שתבהיר להם מיד שעליהם להעביר את תפוח האדמה הלוהט למישהו שיודע מה לעשות איתו. במידה שהאוס (39 אחוזים מהשלוש לאורך הקריירה) פנוי - הוא כבר יידע מה לעשות.

פרקינס קלע אשתקד 4.5 נקודות, שזה כנראה 4.5 יותר משיקלע בעונה הבאה, והוריד 5.2 ריבאונדים וחסם 1.3 כדורים, כך שיש לו את הפוטנציאל להתפתח לרול פלייר בינוני מינוס. רונדו קיבל מקום בחמישייה רק באמצע מרץ, סיים את העונה עם 6.4 ו-3.8 אסיסטים, אבל באפריל ראינו ממנו 13 ו-5.5 אסיסטים. הוא, נכון לרגע זה, הפוינט גארד היחידי בסגל, כך שניתן להבין מדוע איינג' היה מוכן לוותר על הטרייד אם מיני הייתה ממשיכה להתעקש שגם הוא ייכלל בעסקה. אבל התפקיד שלו בהתקפה יהיה בעיקר לעבור את החצי ולזוז הצידה, כדי לתת לילדים הגדולים לשחק.

עד שהגיע לבוסטון, נודע דוק ריברס כמאמן שיכול לקחת קבוצות לא טובות ולהפוך אותן לבינוניות. אולם כמי שהיה אחראי לעונה המזעזעת של הירוקים, ולהופעת פלייאוף קצרצרה בתחילת הקדנציה, תוך כדי חוסר יכולת לקבוע רוטציה ברורה ושיטת משחק נראית לעין, וכשלון מהדהד בהנחלת מוטיבציה - דוק חייב ללכת. למען המנהל התקין זה לא יכול לקרות ברגע זה, שכן קואץ' ריברס בדיוק קיבל הארכה, אבל גם הוא יודע שהסיבה העיקרית שהוא נשאר היא על מנת לכסות טוב טוב את ישבנו של של איינג', שהאוהדים והתקשורת דורשים את ראשו. במקרה של פאדיחות נוספות הוא יכול היה להאשים את המאמן.

אבל עכשיו אין יותר ילדודס חסרי מושג בסגל, אלא וטרנים למודי קרבות שמתים לגרוף טבעת, והמאמן יהיה הראשון לשלם את המחיר במקרה של גמגום כזה או אחר. הרי גארנט, פירס ואלן לא ירשו לסיכוי האחרון שלהם לאליפות לחמוק מידיהם רק בגלל מאמן שמתקשה להשליט סדר. אם יידרשו לכך, הכוכבים ייכנסו למשרדו של איינג' ויבהירו לו את הנקודה הזאת. דה סונר דה בטר.

כדי שלפחות יהיו כמה שחקנים עם דופק על הספסל, איינג' כבר התחיל להפשיל שרוולים ולנסות למלא את הסגל. הראשון להגיע הוא אדי האוס, קאץ' אנד שוטר מעולה, שיידע לנצל את השמירות הכפולות על הכוכבים. כעת צריכים להגיע העירה רכז מחליף, גבוה קשוח, ואם אפשר גם סווינגמן הגנתי. הבעיה היא שמקום מתחת לתקרת השכר אין, וכל האקספשנים ביחד מגיעים בקושי ל-6 מיליון. המשמעות היא שההיצע יהיה דל.

אלא אם כן איינג' יידע לנצל את האטרקטיביות המחודשת של הקבוצה שלו כדי לנסות ולהוריד את המחיר של ותיקים מסוימים. בתקשורת האמריקאית מספרים שהשחקנים הבאים נמצאים על הכוונת: ברווין נייט, צ'רלי בל וטרוי הדסון בעמדה מספר 1, פי ג'יי בראון, סקוט פולארד, דיקמבה מוטומבו, מייקל ראפין ומייקל בות' בעמדות 4-5. כפי שאתם יכולים להיווכח בעצמכם, מדובר בשחקנים משלימים במקרה הטוב, וקשישי פוסטר במקרה הרע.

עקב האכילס שלו היה ה-GM של הטימברוולבס קווין מקהייל, שהקיף אותו בשחקנים צעירים או במבוגרים בעייתיים, מה שאיפשר ל-KG לחלוף רק פעם אחת על פני הסיבוב הראשון. החולשה השנייה של גארנט היא חוסר יכולתו להשתלט על משחקים, בעיקר בגלל שהוא לא שחקן פוסט קלאסי, אולם כשפול פירס משחק לצידך, אין סיבה לדאגה, שכן מדובר באחד הקלאץ' פליירים הגדולים בליגה.

מאידך, השילוב פירס את אלן נראה חשוד בתחילה, מכיוון שמדובר בשני סקוררים שעובדים מבחוץ. אבל עכשיו ש-KG חבר אליהם, התמונה השתנתה מן הקצה אל הקצה, כשהתכונות של האחרון ישמשו לשון המאזניים של שני הגארדים.

הם לא שומרים גדולים? הוא אחד הטובים אי פעם, הן בחיפוי והן באחד על אחד. הידית שלהם פתוחה מהשלוש 24 שעות ביממה? מעטים הם שחקני ה-NBA שאנוכיים פחות מהביג טיקט (ויתר על כ-15 מיליון דולר בהארכת החוזה שחתם, בנוסף ל-30 מיליון עליהם ויתר לוולבס בהארכה הקודמת), שלא רק ישמח למצוא אותם פנויים מעבר לקשת, אלא יעשה זאת ביעילות מרשימה, ולבטח יהיה האסיסטיונר המוביל בקבוצה.

פעמים רבות כשאולסטארים משחקים באותה הקבוצה מתחילים רינונים על כך שחדר ההלבשה לא גדול מספיק כדי להכיל את כל האגואים המדוברים, אבל גארנט הוא פייטר בלתי נלאה שרק רוצה לנצח, אלן הוא אדם נוח ישמח להיות כינור שלישי, ופירס טען במסיבת העיתונאים שהוא "מרגיש כמו רוקי". כך שמי שמצפה לריבים על סטטיסטיקות צפוי להתאכזב.

KG, במובנים מסוימים, הוא מעין סופר רול פלייר, שעושה את כל הדברים הקטנים טוב יותר משמישהו אי פעם עשה על פרקט הכדורסל. השילוב שלו עם סם קאסל ולטרל ספריוול עבד נפלא, והצמד שישחק לצידו כעת טוב פי כמה. הבעיה היא שארית הסגל.

למי ששכח בשנתיים האחרונות עד כמה טוב גארנט, נזכיר שהוא הופיע באולסטאר 10 פעמים, נבחר ל-MVP ב-2003/4, שבתשע העונות האחרונות היו לו מעל 20 נקודות ו-10 ריבאונדים, ושבחמש האחרונות הוא הוסיף לכך גם 5 אסיסטים (רק לארי בירד רשם הישג דומה). בנוסף, הוא הופיע שש פעמים בחמישיית ההגנה.

שניות ספורות אחרי שהטרייד הפך לרשמי הופיעה פרסומת למנויים באתר של הסלטיקס "קנו את הביג טיקט", וגופיות מספר 5 הוצעו למכירה. בתוך כל ההייפ נשכחה העובדה ששלושתם מבוגרים, ומחליפים אין, כך שהעצה הכי טובה שקואץ' ריברס יכול לתת להם היא להישאר בריאים, כי פציעה אחת עלולה לעלות להם בעונה כולה.

בסן אנטוניו, למשל, מנהל גרג פופוביץ' את העונה הרגילה עם מבט לפלייאוף, כשהוא משתף את טים דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי למספר מועט מאוד של דקות, כדי למנוע שחיקה. אבל לריברס לא רק שאין מחליפים שייקלו על גארנט-פירס-אלן, יהיה עליו לחץ אדיר כבר מהג'אמפ בול הראשון להתחיל ולרשום ניצחונות בקצב מהיר. מכאן תצוץ הסכנה לשחיקה של הקשישים בפלייאוף.

כך שאחד הדברים החשובים שהם צריכים לעשות שם בבוסטון הוא להירגע. המזרח מלא בקבוצות בינוניות ומעלה, אבל אריות אין בו, ואם אולסטאר אחד מספיק לגמר (לברון ג'יימס), מה תגיד השלישייה הירוקה? לשיקגו יש סגל מאוזן הרבה יותר עם הגנה טובה פי כמה, לדטרויט יש ניסיון משותף של שנים רבות, קליבלנד יכולה למנף את ההצלחה ב-2007 להמשך - אולם כולן קבוצות ש-KG והחבר'ה יכולים לנצח.

ואם העונה הרגילה תעבור בשלום והפלייאוף יעשה להם רק טוב, אז בגמר, מול הספרס, הסאנס, המאבריקס, הרוקטס או הג'אז (כולן קבוצות טובות יותר), כל שיצטרכו לעשות בעיר השעועית הוא להתפלל. מי יודע, אולי אלוהים יחליט שהגיע הזמן לסיים את 21 השנים הרזות.