אינדי מי?

היה היתה פעם קבוצה קטנה ונחמדה, שנגד כל הסיכויים באה משום מקום וזכתה באליפות. כולם אהבו את הקבוצה הזו. כל אמריקה הזילה דמעות התרגשות כשבשנה הנוראה של ארועי ה-11 בספטמבר הפטריוטים הם אלו שזוכים באליפות. הו, אלו היו ימים...

אבל אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה רק לזמן קצר. הרייטינג דורש כל הזמן גיבורים חדשים - יפים יותר, זוהרים יותר. הגיבורים הישנים צריכים לפנות את מקומם. אלו הכללים. רק שהניו-אינגלנד פטריוטס באו בכדי להשאר. הם אף פעם לא היו יפים וזוהרים, מין קבוצת צווארון כחול כזו. ותמיד נראה היה שהנה הם הולכים להפסיד ואיכשהו תמיד כשהשניות האחרונות על השעון נגמרו, לוח התוצאות באורח פלא שוב היה לטובתם. הם אף פעם לא ניצחו בזכות עליונות אתלטית וביצועים אקרובטיים - הם תמיד מנצחים עם השכל ועם הלב.

עוד ניצחון ועוד ניצחון ועוד אליפות ולכולם זה כבר נימאס. לכו כבר! תתנדפו! לא רוצים לראות אותכם שוב מגיעים לשניות האחרונות ושוב בועטים שער שדה מסריח ושוב מנצחים! שונאים אתכם!!!!!!!11

שכחתם רק דבר אחד: כמה ששונאים אותנו יותר, כמה שאומרים עלינו שלא מגיע לנו ובעצם אנחנו לא כאלה טובים וסתם יש לנו מזל ומי אנחנו בכלל - ככה אנחנו משחקים יותר טוב.

They hate you if you're clever and they despise a fool
Till you're so fucking crazy you can't follow their rules
(John Lennon)

אז אתם לא אוהבים אותנו, נכון? מצויין. ככה הכי טוב לנו. מה שנשאר עכשיו זה לתכנן איך אנחנו שוב מנצחים, וזה לא יהיה קל מפני שאנחנו משחקים נגד קבוצה יותר טובה אצלה בבית, קבוצה שנמצאת במסע צלב משלה, קבוצה שמאמינה בעצמה אחרי שניצחה אותנו אצלנו בבית פעמיים ורק שבשבוע שעבר ניצחה קבוצה מצויינת במשחק חוץ קשה.

בכלל לא פשוט.

אין מה לעשות, איך שלא הופכים את זה - אינדי קבוצה יותר טובה. כדי שניו-אינגלנד תנצח היא חייבת לנטרל את הנקודות החזקות של הקולטס. המטרה של הפטריוטס במשחק הזה היא להחזיק בכדור, לטחון דרייבים באורך הגלות ולהשאיר את פייטון מאנינג והרסיברים שלו מתוסכלים על הספסל. ככה כתוב בספר. ככל שהמישחק יותר איטי והתוצאה יותר נמוכה ככה הסיכוי של ניו-אינגלנד יותר גדול. בשוטאאוט הקולטס ינצחו בקלות כי הפטריוטס לא יעמדו בקצב של מאנינג, וויין והריסון. כדי להצליח הביצוע חייב להיות מושלם. כל המערכים בקבוצה חייבים להופיע למישחק. המירווח לטעויות במישחק הזה הוא מאוד קטן עד לא קיים.

נתחיל בהגנה:

1. לחץ על פייטון מאנינג - בליצים על מאנינג הם דבר מאוד מסוכן. נגד סן-דייגו יותר מדי פעמים הבליץ לא עבד ונגד פייטון מאנינג זה עלול להיות הרסני. הלחץ על מאנינג חייב להתבצע ע"י הקו הקדמי ולא בבליץ. ההגנה צריכה כל הזמן להראות בליץ אבל בפועל לבצע בליץ מעט פעמים. ג'רוויס גרין הוא שחקן שיודע לחדור דרך הקו הקדמי ולהתקיף את הקווטרבק מהאמצע - במשחק הזה צריך להשתמש ביכולת הזו שלו, והרבה.


2. לא לתת מהלכים גדולים - בולטימור שיחקה כל המישחק נגד הקולטס בשבוע שעבר עם שני הסייפטי'ס בעומק המגרש, ומנעה ממאנינג את המסירות הארוכות שהוא כל כך אוהב. זה מאוד הצליח לבולטימור (לעצור את ההתקפה של הקולטס על 15 נקודות זו הצלחה גדולה. בולטימור הפסידה בגלל התקפה אימפוטנטית מסריחה ולא בגלל ההגנה) ואין שום סיבה שניו-אינגלנד לא תאמץ את הסכימה הזו. שחקני הסקנדרי של ניו-אינגלנד חייבים לשחק עם המון סבלנות, לא לחפש את החטיפה ולהתרכז במניעת המהלכים הגדולים - פייטון מאנינג פשוט לא מסוגל לעמוד משחק שלם ולזרוק את המסירות הקטנות האלו ל-5-10 יארד ובאיזשהו שלב הוא יאבד את הסבלנות ויזרוק מסירות ארוכות על כיסוי כפול ואז ההזדמנות לחטיפה תגיע, אבל עד אז אסור בשום אופן לקורנרים של ניו-אינגלנד להמר על חטיפות.

3. עצירת הריצה - הקולטס ינסו להראות שמשחק הריצה שלהם אפקטיבי והתפקיד של הקו הקדמי והליינבקרים של ניו-אינגלנד לגרום לדנג'י לזנוח את הריצה. זה לא צריך להיות יותר מדי קשה - במשחק הקודם נגד הקולטס רודס ואדאי עשו ביחד 53 יארדים ב-25 נשיאות וזו פחות או יותר המטרה.

1. לרוץ, לרוץ לרוץ ועוד קצת לרוץ - ההגנה של הקולטס היתה במהלך העונה הרגילה ההגנה הכי גרועה נגד הריצה, ועם כל הכבוד לשיפור המדהים בפלייאוף אני לא מאמין שתוך שבועיים כל החורים נסתמו. הפרצות ישנן, רק צריך למצוא אותן. המקום הכי טוב לחפש את הפרצות האלו הוא במרווחים בין התאקל דיפנסיב-אנד. בשבוע שעבר בכל פעם שג'מאל לואיס רץ משם הוא השיג לפחות 5 יארד ובדרך כלל יותר. זה שבראיין ביליק חמור ולא הלך יותר על תרגילים כאלו לא אומר שהפטריוטס לא צריכים לנצל האפשרות הזו.

שחקן המפתח בהגנה של הקולטס הוא הסייפטי בובי סאנדרס - הוא זה שסותם את החורים בקו הקדמי ועוצר את הרץ כמעט על קו ההתנגשות. הוא עשה את זה גם נגד בולטימור, גם נגד קנזס סיטי וגם בשבוע התשיעי נגד ניו-אינגלנד, כש-3 פעמים הוא עצר את לורנס מארוני על קו התנגשות ומנע ממנו לעשות הרבה יארדים במגרש פתוח. במהלכי ריצה מישהו חייב לשים עליו עין (מן הסתם - אחד מהטייט-אנדס) ולחסום אותו. משחק הריצה של ניו-אינגלנד הוא המפתח הכי חשוב לשליטה בשעון ולניצחון במשחק.


2. בלי התחכמויות, רק כוח - ההגנה של אינדי מבוססת על מהירות - זו הגנה של חבר'ה קטנים יחסית ומאוד זריזים. כל מיני התחכמויות כמו רוורסים או מסירות סקרין לא יעבדו כאן ויגמרו ביארדים שליליים. מול הגנה כזו צריך לשחק בכוח. צריך לדחוף קדימה כמה שיותר מאסה ולמעוך את הפרימדונות הזריזות האלו כל פעם בדרך לעוד 5 יארדים.

3. מסירות לטייט-אנד ולרצים שבאים מה backfieled - כמובן שאסור לזנוח את מישחק המסירה. הדרך הכי פשוטה לפצח את ה cover-2 היא לשלוח את הרסיברים במסלולים של פנימה והחוצה כשטיייט-אנד או רץ ניכנס למירווח בין הליינבקר החיצוני לקו הרוחב ויכול לקבל כדור בחופשיות. ייאמר לזכות הפטריוטס שהם עשו את זה מישחק הקודם נגד הקולטס, רק שהשחקנים שקיבלו את הכדור השמיטו אותו או גרוע יותר - פעמיים הכדור עבר להם בין הידיים ונחטף. אסור שדברים כאלו יקרו ביום ראשון.

4. crossing patterns - הפטריוטס צריכים לנסות מדי פעם גם מסירה ארוכה. הדרך הכי טובה לעשות את זה נגד cover-2 (כמו שיודע כל מי שהתעמק קצת במאדן...) היא רסיברים שרצים במסלולים מצטלבים (תרגום איום, נכון?). מהלך כזה, כשהוא מבוצע נכון, יכול לתקוע את מגן הפינה והסייפטי על אותו רסיבר ולהשאיר רסיבר פנוי. דוגמא טובה למהלך כזה היא הטאצ'דאון של דיון בראנץ' מלפני שנתיים בגמר ה-AFC נגד פיטסבורג. צריך לבחור את הרגעים הנכונים במישחק ולנסות מהלך גדול. מעבר לזה שמהלכים כאלו יכריחו את ההגנה לקחת בחשבון את האפשרות הזו, מהלך מוצלח כזה ברגע הנכון יכניס את הקולטס ללחץ ויגרום להם לעשות שטויות.

הסיכויים לנצח במישחק הזה הם לא טובים במיוחד, אבל גם נגד סן-דייגו לא היה לנו סיכוי, ובעצם - מתי כן?