היה זה אחד הסיפורים היותר מוזרים בפרימיירליג של עונת 2002/3. במיין-רואד, איצטדיונה האגדי של מנצ'סטר סיטי, עמדה הקבוצה הביתית בפני עוד הפסד כואב, הפעם למידלסברו. אם לא הספיקה היכולת הדלה של התכולים, הגיעה גם הרחקתו של הכוכב העולה שון רייט-פיליפס. המנג'ר קווין קיגן עמד אובד עצות לנוכח המצב. הוא הביט אל השחקנים המתחממים בשולי הקווים, והחליט להמר דווקא על המחליף הכי אלמוני בסגל. הוא סימן לג'ואי ברטון בן העשרים שהוא עומד להיזרק למגרש. ברטון הצעיר צעד נרגש לקראת דקות ראשונות במגרש של הגדולים, וניגש אל מקום שבו הניח את חולצת המשחק שלו, מוכן להתלבש ולהגשים את חלום הילדות. אולם החולצה נעלמה מהמקום שהיתה בו. מתברר שיד נעלמה לקחה את החולצה ממקומה, ולא ניתן היה למצוא היכן היא. קיגן נאלץ לוותר על החילוף, וברטון היה צריך לחכות עוד חמישה חודשים עד שערך את הבכורה.
הטראומה שהשאיר החילוף שלא היה סימנה ככל הנראה את דרכו של ג'ואי ברטון בסיטי. השערוריות שליוו את השחקן בארבע שנים שלאחר מכן יכולות להספיק לקריירה שלמה של כמה שחקנים גם יחד - וגם אם מחברים את השערוריות שמלוות ויין רוני וכריסטיאנו רונאלדו, שני כוכביה הצעירים של היריבה העירונית, מנצ'סטר יונייטד, לא מגיעים למספר האינצ'ים שתפס הכוכב הצעיר במדורי הרכילות, הפלילים והביזאר. גם ברטון יודע כי מחר, בדרבי הגדול של מנצ'סטר, זה הצ'אנס הגדול שלו לחזור לככב במדורי הספורט, ולהראות שחוץ מסקנדלים הוא יודע גם לשחק כדורגל ברמות הגבוהות.
אלימות
הילד שגדל ביוטון, עיר פרבר סמוך לליברפול, מצא עצמו בגיל 16 דווקא בקבוצת הנוער הצנועה של מנצ'סטר סיטי. בעוד חברו מבית הספר, סטיבן ג'רארד, הצליח לעלות על המסלול המהיר לטופ של הכדורגל האנגלי, ברטון בחר להצטרף לאקדמיה של הסיטי, שאמנם אינה מפורסמת כמו אלה של המועדונים הגדולים, אך נחשבת חממה מצוינת לגידול כדורגלנים. למרות ההשוואות הבלתי נמנעות לסטיבי ג'יי ולחברו לספסל הלימודים רייט-פיליפס, אצל האוהדים במיין-רואד הוא זכה לכינוי "רוי קין של הסיטי".
כמו המקור, הוא התבלט כבר מהמשחקים הראשונים כקשר אנרגטי ולא מתפשר שחי על תאקלים קשוחים, ומתקשה לסיים משחק בלי כרטיס צהוב. ואולם, ככל שהתקדם ותפס מקום של קבע בהרכב, התחילו לראות הכחולים גם את איכויותיו ההתקפיות. את העונה הקודמת הוא סיים עם שישה כיבושים בליגה (וגם 13 כרטיסים צהובים ואדום אחד), העונה הוא כבר הבקיע ארבע בשערים בליגה (ורק עם שלושה צהובים). היכולות לא נעלמו מעיניהם של מאמני נבחרת אנגליה, וברטון קיבל זימון לנבחרת הצעירה, ואף הוזכר כמי שיום אחד ישתף פעולה עם חברו משכבר הימים, ג'רארד, בנבחרת הבוגרת.
ואולם, השיאים האמיתיים של ברטון לא נקבעו על הדשא. גם בקבוצה שסיפורים הזויים הם לחם חוקה, ושהמנג'ר שלה מכונה "פסיכו" (הכינוי הרשמי של סטיוארט פירס עוד מימיו כשחקן) והקפטן שלה (ריצ'רד דאן) מכונה "המפלצת", מצליח הקשר הצעיר להתעלות. הפעם הראשונה שהבינו בסיטי שעומד בפניהם שחקן עם שריטה גדולה בהרבה מהמקובל היתה בכריסמס 2004. הילולת שיכורים שגרתית במהלך מסיבת חג של המועדון הסתיימה בכך שברטון כיבה סיגר בוער בתוך עינו של שחקן קבוצת הנוער ג'יימי טנדי, לאחר שזה האחרון התגרה בו. טנדי ניצל רק בנס מאיבוד ראייה בעין, וברטון עמד בפני העפה מהקבוצה. רק התנצלות פומבית מלווה בקנס בשיעור משכורת של שישה שבועות שיכנעה את הבוסים לתת לטאלנט הצעיר הזדמנות נוספת.
לא עבר זמן רב וברטון שוב העמיד את ההנהלה בפני דילמה: במהלך מסע של הקבוצה לתאילנד, כשישבו בבר של המלון, נתקלו השחקנים באוהד צעיר (בן 15) של אברטון. שוב, לא היה צריך יותר מכמה הקנטות סטנדרטיות מצד האוהד כדי שברטון יתנפל עליו וינסה לסגור איתו חשבון. האירוע נגמר בשני פצועים, ולמסדר הנפגעים של ברטון הצטרף (מלבד האוהד הצעיר, כמובן) גם הקפטן דאן, שניסה להפריד. גם הפעם היו שמועות כי ברטון יסיים את דרכו בקבוצה, אך הנהלת הקבוצה החליטה שהיא לא מוכנה לוותר על הכישרון, והחליטה לסגור את העניין עם קנס אסטרונומי של 120 אלף ליש"ט.
אחד הנימוקים העיקריים להחלטה הסלחנית יחסית של המועדון היה הודעתו של ברטון כי הוא מצטרף למרפאה שהקים טוני אדמס לטיפול בספורטאים סוררים. אמנם עיקר פעולתה של המרפאה היא שיקום של כדורגלנים שהתמכרו לאלכוהול, אך אנשי המרפאה הסכימו שהבעיות הנפשיות והתנהגות המופרעת של ברטון נמצאות גם הן בתחום התמחותם של אנשי המרפאה. הסעד הנפשי שקיבל השחקן עזר, ככל הנראה, להרגיע אותו למשך עונה אחת.
התערטלות
זהו, אפשר כבר לדבר על כדורגל? לא אם זה תלוי בפרחח הצעיר. בתחילת קיץ 2005 שוב הצליח ברטון להגיע לכותרות במדורים הלא הנכונים. באותו הקיץ הסעירה את הממלכה כולה פרשת רציחתו האכזרית של הצעיר השחור אנתוני ווקר. עם מציאת הגופה (כשלצדה הגרזן ששימש כלי הרצח) הבינו בלשי משטרת יוטון כי לפניהם רצח על רקע גזעני, ותוך זמן קצר הובילו העקבות אל מייקל ברטון בן ה-17 (אחיו למחצה של השחקן) ובן דודו.
האח המבוגר והמפורסם מצא עצמו מעורב בסיפור, והוא למעשה היה זה ששיכנע את מייקל להסגיר את עצמו לידי השלטונות. לאחר המעצר והמשפט נקבע כי מייקל יבלה את 18 השנים הבאות בבית-הסוהר, ואילו ג'ואי יצטרך לחיות עם עוד כתם על הרזומה הבעייתי שלו, כמו גם עם הקנטות מצד אוהדי היריבות.
בניגוד לכל הציפיות, ברטון החל את עונת 2005/6 בצורה מצוינת. למרות סיפור הרצח ולמרות המשפט שהתנהל ברקע, הקשר הצליח להציג יכולות פנטסטיות, והפך באופן רשמי ליקיר האוהדים בצד הכחול של מנצ'סטר. אבל לכולם היה ברור כי הסקנדל הבא הוא רק עניין של זמן והוא אכן לא איחר לבוא.
בעיצומו של מרתון משחקי החגים בעונה שעברה החלו להישמע מכיוון המופרע הצעיר קולות של אי-שביעות רצון מהחוזה שלו. באמצע ינואר כבר הודיע סוכנו כי אם לא יוכפל חוזהו באופן מיידי (מ-20 אלף ליש"ט ל-40 אלף פר שבוע, מה שיהפוך אותו לשחקן בעל החוזה הגדול במועדון), הוא יעזוב באופן מיידי את הקבוצה. בהנהלה לא הבינו מאיפה מגיע האולטימטום הזה, ופירס אף כינה את הדרישות של השחקן "ביזאריות".
העניין התפתח למשבר אמיתי, וכבר החלו להתרוצץ שמועות על מעבר למידלסברו או לליברפול. האוהדים כבר ראו בעיני רוחם כיצד הסיפור של שון רייט-פיליפס חוזר על עצמו, ושוב המועדון מאבד כשרון גדול שגדל והתפתח באקדמיה הביתית, אבל מעדיף את הכסף הגדול של מועדוני הצמרת. בסופו של דבר הסכים ברטון לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפס. הוא חתם על חוזה לחמש שנים שמבטיח לו משכורת צנועה של 28 אלף בלבד (לשבוע, לא להתבלבל).
במעמד החתימה ג'ואי הצהיר כי הוא שמח לחתום על חוזה ארוך טווח, וסיפר עד כמה המועדון יקר לו. ואולם, את השבר עם האוהדים לא היה אפשר לאחות בקלות. במשחק הבית הראשון לאחר החתימה (מול ניוקאסל) נשמעו לא מעט שריקות בוז כלפי השחקן, ואף הונפו כמה שלטים שתיארו את ברטון כמי שמוכן למכור את הנאמנות למועדון תמורת בצע כסף.
טיפוס כמו ברטון הוא לא מהסוג שיזלזל באהבת הקהל. השחקן החליט לעשות כל מאמץ כדי לחזור להיות האליל כפי שהיה לפני המשבר. את מחצית העונה שנשארה הוא ניצל כדי להתקרב חזרה לאוהדים. פרט למאמץ היתר שהשקיע במגרש, הוא התעקש להגיע לכל מפגש שעורכת ההנהלה בין שחקנים לאוהדים. גם אחרי אימונים ברטון הוא זה שנשאר אחרון לתת חתימות למעריצים.
אבירות
גם השערורייה האחרונה שברטון היה מעורב בה התחילה במחווה כלפי האוהדים. לפני כחודש וחצי, לאחר שהסיטי הצליחו להשוות בדקות האחרונות במשחק ביתי מול אברטון, ניגש השחקן לאוהד נכה של הקבוצה ונתן לו למזכרת את חולצת המשחק. בעודו חוצה את המגרש לכיוון חדרי ההלבשה, החלו אוהדי אברטון שנשארו ביציע לשיר לו בהתגרות פזמון חוזר שאמר "לאן נעלם אחיך".
ברטון, שכפי שמתם לב לא נוהג להישאר חייב, החליט להחזיר ברמז דק משל עצמו, שיבהיר מה הוא חושב על המקניטים מאברטון. הוא המשיך ללכת, אך תוך כדי הליכה חשף את ישבנו אל עבר האוהדים. המעשה שודר בטלוויזיה ועורר הדים עצומים בממלכה, ומשטרת מנצ'סטר אף הודיעה שהיא שוקלת לפתוח בחקירה על התערטלות בפומבי.
אוהדי הסיטי ניצבו מול רבים שדרשו להעניש אותו בחומרה, וגם המנג'ר פירס טען שצריך להעניש את המתגרים, שפעלו בצורה מכוערת. גם המרפאה של טוני אדמס עמדה לצדו, והגישה לו סיוע משפטי. בסופו של דבר יצא ברטון בזול, ונקנס על-ידי ההתאחדות האנגלית בסכום מגוחך: אלפיים ליש"ט.
לפני כשלושה שבועות, במהלך חגיגות שער ניצחון, ניגשו ברטון והרכש האיטלקי של הסיטי ברנרדו קוראדי לדגל הקרן. האיטלקי לקח את מוט הדגל, ובעוד ברטון כורע ברך השתמש קוראדי במוט והעביר אותו על שתי כתפיו של ברטון, פעולה שהזכירה הכתרת אבירים בימי-הביניים. פרט לכך שזו היתה חגיגת השער המקורית ביותר בפרימיירליג בשנים האחרונות, היה זה גם אקט שסימל את המעמד הנוכחי של ג'ואי ברטון במנצ'סטר סיטי.
אמנם תואר האבירות רחוק ממנו כמו שתואר האליפות רחוק מהסיטי, אך בסיטי רואים בו גיבור מקומי. לאחרונה ישנם פרסומים בעיתונים הטוענים כי אם יידע להתרחק קצת מצרות (לא סביר), ויוכל להביא לידי ביטוי את היכולות שלו גם במשחקים גדולים, הוא עשוי לקבל זימון לקישור הצולע של הנבחרת. מה שאומר שהצגה של ברטון מחר באולד-טראפורד, ואולי נראה עוד "אביר" ברמת-גן במרץ.
