הוורקוהולים: על מוסר העבודה של מכבי ת"א

בכל משרד יש עובד מרגיז כזה, שעובד מצאת החמה ועד צאת הנשמה. הוא נע בקצב מסחרר בעוד עובדים מוכשרים לא פחות, ולעתים אפילו יותר, מנסים לשמור על איזון בין המשרד לבין הבית ולשמור כוחות ליום המחרת. ככל שהשנים נוקפות ידידנו החרוץ פותח פער, מקודם לעמדות בכירות וגובר ללא קרב על עמיתיו למירוץ העכברים.

מכבי תל אביב של העונה היא גירסת הכדורסל של אותו עובד. די להביט בנתוני הקליעה שלה מחוץ לקשת אתמול כדי להבין את האנומליה שלפנינו: קבוצה שפוגעת ב-1 מ-10 מחוץ לקשת לא אמורה לנצח במשחק כדורסל. חלק גדול משחקניה – פרקינס, בורשטיין, בלו, פניני וגם שחורציאניטיס– נמצאים בכושר אישי בינוני. למרות זאת, היא מנצחת בקלילות לא רק עקב עליבות היריבות – ופרטיזן של העונה היא קבוצה חלשה ולא מאומנת – אלא פשוט מפני שהיא רצה בלי הפסקה.

לעתים נדמה שהרישול המסוים שהיא מפגינה בהתקפה נובע מהידיעה הברורה שתשיג איכשהו את הכדור בחזרה (11 חטיפות אמש, נתון ששווה לממוצע העונתי המרשים) או שתיקח את הריבאונד לאחר ההחטאה. המייצג המובהק של התופעה הוא צ'אק אידסון, שקלע בשני המשחקים האחרונים שלשה אחת בלבד משבעה ניסיונות, אבל נהפך תחת בלאט משחקן ישנוני וחסר ביטחון לתמנון הגנתי שידיו מאיימות על כל כדור. הנהנה ההתקפי הבולט מהסגנון הוא ליאור אליהו, שלעד יתקשה יותר במשחק עומד ויפרח במגרש הפתוח, שבו הוא יכול לנצל את היתרון האתלטי על שומריו.

השאלה היא כמה רחוק יכולה החריצות של מכבי לקחת אותה. בשלב מסוים היא תפגוש מולה עובד קר רוח, שלא יתרגש מהקצב שלה. זה יכול להיות, לדוגמה, רכז מוכשר, דוגמת ריקי רוביו מברצלונה או רוקו לני אוקיץ' מפנרבחצ'ה שיגבור על הלחץ של פרקינס, פארגו ואידסון. אחרי השלב הראשון אנחנו יודעים המון על ההגנה המופלאה של מכבי, אבל לא הרבה על יכולותיה במשחק עומד. מול רמת היריבות שהיא פגשה בשלב המוקדם הספיקו היצירתיות של פארגו ואליהו והעוצמה של שחורציאניטיס. בשלבים הבאים יהיה עליה לקלוע באחוזים גבוהים יותר, לקבל החלטות טובות יותר ולקוות שהאיש הגדול שלה לא יקלע לדיכאון, כפי שקורה לו לעיתים קרובות. למרות המקום הראשון המרשים, עוד לא ברור אם העובד החרוץ של היורוליג יוכתר גם כעובד המצטיין.