זהו שיר שבא לפני המלחמה

לפני 22 שנה הם לבשו את אותה חולצה וייצגו את אותה נבחרת, הם נולדו באותה מדינה ושרו את אותו המנון. לימים כינו אותם "הצ'יליאנים" או "הדור הצ'יליאני". זבונימיר בובאן, דאבור סוקר, רוברט יארני, רוברט פרוסינצקי, ברנקו ברנוביץ', פרדראג מיאטוביץ' ואחרים, השחקנים שזכו עבור יוגוסלביה באליפות העולם לנבחרות צעירות בצ'ילה ב-1987 ואחר כך לא הפכו רק לנבחרת נוער נעלמת, אלא לנבחרת כדורגל נעלמת ולא קיימת.

המלחמה ביוגוסלביה פירקה את המדינה ופירקה גם את הנבחרת שלה. מחברים יוגוסלבים, שעל פי העדויות של העיתונאי היחיד שנשלח לסקר אותם בטורניר בצ'ילה, נהגו לבלות ביחד עם השעות הקטנות של הלילה, שחקני אותה נבחרת הפכו להיות סרבים, קרואטים, בוסנים וכו'. לאומנים יותר או לאומנים פחות, אבל אויבים מרים לפחות על כר הדשא.

נבחרת יוגוסלביה נעצרה רק ברבע גמר מונדיאל 1990 על ידי ארגנטינה בדו קרב פנדלים ושנה לאחר מכן זכתה הכוכב האדום בלגרד בגביע אירופה לאלופות (המפעל המוכר כיום כליגת האלופות). ליורו 1992 היא עלתה בסערה כשבשורותיה מככבים רבים מאותה נבחרת צעירה ואלופת עולם ב-1987. היא נחשבה אז למועמדת בכירה לזכות בטורניר, אבל אותו קמפיין מוקדמות גם שימש כשירת הברבור שלה, כש-11 ימים לפני שריקת הפתיחה למשחקים בשבדיה קיבלו ראשי הכדורגל היוגוסלבי הודעה על כך שנבחרתם מושעית מהמשחקים בגלל המלחמה המשתוללת בארצם.

הפסד 2:0 במפגש ידידות מול הולנד במרץ 1992 הפך למשחקה האחרון אי פעם של הנבחרת שייצגה את הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. לאחר מכן המשיכו בובאן, סוקר, מיאטוביץ', מיכאלוביץ' ואחרים לדרכם והרכיבו שנים מאוחר יותר את נבחרות ארצותיהם החדשות. עכשיו הם לבשו חולצות אחרות ושרו המנונים שונים. החלום על נבחרת יוגוסלבית שתכנס לדפי ההיסטוריה כאחת מהטובות בעולם בשנות ה-90, נמוג.

"ההתאחדות היוגוסלבית לא בנתה על תואר בטורניר בצ'ילה וכך גם לא ציבור אוהדי הכדורגל במדינה", תיאר העיתונאי והסופר הבריטי, ג'ונתן ווילסון, את השתלשלות העניינים המפתיעה משהו של אותה נבחרת יוגוסלבית צעירה, שהודרכה ב-1987 על ידי מירקו יוזיץ', "עם קפטן שהושעה לארבעה משחקים בגלל הרחקה במשחק המוקדמות האחרון ורשימת פצועים ארוכה, ההתאחדות אף הורתה לשחקנים כוולדימיר יוגוביץ', אלן בוקסיץ' וסיניסה מיכאלוביץ' להישאר ביוגוסלביה וליטול חלק במשחקי קבוצותיהם".

אבל לדאבור סוקר, זבונומיר בובאן, רוברט פרוסינצקי וחבריהם היו תכניות אחרות, כך מסתבר והם פתחו עם קונצרטים בבית המוקדם ותוצאות 2:4 נגד צ'ילה המארחת, 0:4 נגד אוסטרליה ו-1:4 נגד טוגו. יחד עם זאת, ברבע הגמר המתינה לשחקנים של יוזיץ' ברזיל הגדולה של אלסינדו, אנדרה קרוז וביסמארק. "כולם אמרו שהם בלתי ניתנים להכנעה, אז כבר ארזנו את המזוודות במחשבה שבאותו לילה נמריא הביתה לבלגרד", סיפר לימים פג'ה מיאטוביץ'.

גם הרחק בבית כנראה לא האמינו ביכולת של הצעירים לעבור את היריבה האימתנית ולפני המשחק שיגרה הכוכב האדום בלגרד דרישה להחזרתו של רוברט פרוסינצקי, כדי שהוא יוכל ליטול חלק במשחק גביע אופ"א קלאב ברוז' הבלגית. חבריו השחקנים לא הסכימו לשמוע, פיפ"א נדרשה להכריע והקשר היצירתי נשאר בצ'ילה רק כדי לכבוש את שער הניצחון נגד ברזיל (1:2) דקה לסיום ובהמשך להיבחר לשחקן הטורניר. מזרח גרמניה הייתה הקורבן בחצי הגמר (שוב 1:2) ובגמר הייתה זו מערב גרמניה, שנכנעה בפנדלים אחרי 1:1 בתום המועד החוקי.

כעת כבר שמע כל העולם על הכוכבים הצעירים מהבלקן, אבל לשחקנים נותר עוד תיאבון. "הנבחרת ההיא הייתה כל כך מחוברת, שהיא יכולה הייתה לשחק בעיניים עצומות", סיפר מיאטוביץ', שאת הגמר ב-1987 החמיץ בגלל שהורחק בחצי הגמר נגד מזרח גרמניה בעקבות מריבה עם מתיאס זאמר. באליפות אירופה לנבחרות צעירות ב-1990 שוב היו אלו הכוכבים מצ'ילה ופעם נוספת הם הגיעו רחוק, אבל הפעם הסתפקו במדליית הכסף אחרי מפגש כפול עם ברית המועצות.

"האליפות הזו הזניקה את הקריירות של אנדריי קאנצ'לסקיס ואלכסנדר מוסטובוי, אבל מי שבאמת תפסו את העין היו זבונומיר בובאן, פרדראג מיאטוביץ', רוברט פרוסינצקי ודאבור סוקר מיוגוסלביה", נכתב באתר הרשמי של אופ"א בהתייחסות לאותו טורניר. סוקר אף זכה בתואר השחקן המצטיין. באותם ימים נדמה היה שהשאלה היא עד לאן עוד יובילו הילדים את יוגוסלביה הבוגרת בשנים הבאות, אבל העתיד כבר לא נראה ורוד, למעשה הוא בקושי נראה. באותה תקופה כבר החלה המולדת להתפורר.

ביוגוסלביה הגדולה שררה מתיחות אתנית במהלך כל שנות ה-80 כשבמקביל צובר הלאומן הסרבי, סלובודאן מילושביץ', כוח רב. הנסיבות הללו, ביחד עם התפוררות הגוש המזרח אירופאי-קומוניסטי והתפרקותה של ברית המועצות, הביאו את הרפובליקות שהרכיבו את יוגוסלביה לרצות בעצמאות וב-7 במאי 1990 נערכו בקרואטיה בחירות לפרלמנט, כשהמטרה המוגדרת שלהן היא ליצור גוף פוליטי חזק שינהיג את ההיפרדות מיוגוסלביה ואת כינון עצמאותה של המדינה.

המתח באותם ימים גאה ושישה ימים בלבד אחרי הבחירות בקרואטיה התארחה הכוכב האדום בלגרד אצל דינמו זאגרב באצטדיון מקסימיר, במה שהפך לאחד לסמלי תקופת טרום המלחמה. בעקבות המתח האתני ההולך וגדל ברחבי המדינה שאגו מאות מאוהדי הכוכב האדום "זאגרב היא סרבית" ו"נהרוג את טודג'מאן" – הנשיא שנבחר על ידי העם הקרואטי פחות משבוע לפני כן. לאחר מכן הם החלו לזרוק כסאות ואבנים לעברם של אוהדי דינמו ואלו מצידם ברחו לכיוון הגדר המפרידה בין היציע למגרש ורמסו אותה. אלפים פרצו למגרש והחלו להתעמת פיזית עם שוטרי יחידת הימ"מ, שהורכבה ברובה מסרבים.

מרבית השחקנים משתי הקבוצות נסו לחדרי ההלבשה, אבל קשרה בן ה-21 של דינמו זאגרב ואחד מכוכבי הדור הצעיר של הכדורגל היוגוסלבי, זבונימיר בובאן, נשאר במגרש. כשבשלב מסוים נפל סמוך לרגליו אוהד צעיר של דינמו זאגרב שאחריו רדף שוטר, בובאן לא חשב פעמיים ועצר את לובש המדים (שלימים התברר שהיה דווקא בוסני) בבעיטה מרשימה שהפכה למהלך הספורטיבי הזכור ביותר בהקשר של הימים לפני המלחמה. הקשר המצטיין הורחק לשנה מנבחרת יוגוסלביה, אבל הפך לגיבור לאומי בעיני העם הקרואטי. אם תרצו, המלחמה נפתחה על כר הדשא עוד לפני שהצבא הסרבי התחיל להפציץ.

קרואטיה וסלובניה הכריזו על עצמאותן ביוני 1991 ומקדוניה ובוסניה והרצגובינה עשו זאת בהמשך. הרפובליקות החדשות-ישנות הקימו נבחרות כדורגל כחלק מהתהוותן כמדינות, אבלו אלו עדיין לא זכו להכרה בינלאומית ובאותה תקופה יוגוסלביה השתתפה במוקדמות יורו 1992. עם שבעה ניצחונות והפסד, יחס שערים של 4:24 ו-10 כיבושים של דרקו פאנצ'ב המקדוני, הנבחרת של איביצ'ה אוסים האגדי העפילה בצורה מרשימה לטורניר בשבדיה. זה היה הסוף.

במהלך אותה תקופה החלו לפרוש מהמדים הלאומיים שחקנים קרואטים, מקדונים, בוסנים וסלובנים בזה אחר זה והסמל הגדול ביותר להתפרקותה של נבחרת יוגוסלביה היה התפטרותו של המאמן הנערץ אוסים, אחרי שפצצות סרביות נחתו סמוך לבית משפחתו בסראייבו הבוסנית. "המדינה שלי לא ראויה לשחק באליפות אירופה אני לא יכול להשלים עם האירועים שקורים בבית שלי ולהמשיך כמאמן הלאומי", הסביר.

כולל מונטנגרו, שנפרדה מסרביה רק ב-2006 בעקבות משאל עם, יוגוסלביה לשעבר התפרקה לשש מדינות שונות ובשפת הכדורגל - לשש נבחרות שונות. "הצ'יליאנים" התפזרו לנבחרותיהם, שבעצמן היו משותקות עד מוקדמות יורו 1996 (מקדוניה, קרואטיה וסלובניה) או עד מוקדמות מונדיאל 1998 (סרביה ובוסניה) וסוקר, בובאן, פרוסינצקי, מיאטוביץ' וברנוביץ', חלק מגיבורי אותה נבחרת צעירה ב-1987, הותירו את העולם עם השאלה "מה היה קורה אם?". מה היה קורה אם הם היו ממשיכים לשחק ביחד, באותה נבחרת?