מריחים אליפות

- למה השבוע הוכחנו סופית שהתואר מגיע לנו?

דווקא המשחק החלש שלנו בפתח תקווה הוכיח לכם מי באמת נראית כאן כמו אלופה. כי גם אחרי משחק חלש שלנו יחסית, אנחנו עדיין יותר טובים בדרגה אחת לפחות משני הילדים האלה שרצים לפנינו. גם בהילוך שני, גם כשיצחקי מנקר תוך כדי משחק, ההבדל האיכותי בין הגברים למתבגרים הוא חד ומוחלט. בדרך כלל, זה אמור להיות גם המדד: הקבוצה הטובה ביותר בליגה היא זאת שנראית הכי טוב לקראת סיום הליגה, היא לפעמים גם זו שמגיעה לה לזכות באליפות. אבל לבית"ר פחות חשוב לזכות העונה באליפות, יותר חשוב רק שתדעו למי באמת מגיע כאן אליפות. מעין גינונים של גביר. אם זה היה כזה חשוב, היינו נלחמים על שתי הנקודות שהורידו לנו בתחילת העונה ומגינים על לא מעט נקודות שאיבדנו במהלך העונה לחינם. שטויות. שאלו יהיו הצרות שלנו. אם יש משהו מבאס בכל הסיפור הזה, זה רק שאין יותר מפגשים עם הפועל תל אביב. אחח, איך הם ידעו לתפוס אותנו בדיוק ברגעים הכי לא מכוונים של העונה. אחח, אם הם רק היו באים לנו בין הרגליים בכושר הזה, היינו כבר מכירים להם את הצד האפל של אלי גוטמן.

- ואם לא אתם, אז מי כן?

אפילו אליצור החיזבאללה, העיקר לא הפועל תל אביב.

- למה השבוע הוכחנו סופית שהתואר מגיע לנו?

זה היה אמנם קשה, אבל לרגע לא היה ספק שזה הולך להגיע; בעיטה חופשית, קרן, נגיחה עם האף, דחיקה עם הביצים, השמטה של השוער, הכשלה ברחבה, נבדל פסיבי או המגן/ קשר אחורי הברזילאי שממשיך לתת עבודה בכל משחק. מה שבטוח הוא שלאיש לא היה ספק – ולו לרגע קט - שהמשחק הזה שלנו. הבעיה היחידה היתה שגם לשחקנים זה היה ברור. כל כך ברור, עד שבמחצית הראשונה הם שכחו שצריך לשחק כדי לנצח. אבל גם בהקשר הזה, כמה נדוש, לא היה ספק שבמחצית תגיע השטיפה המסורתית של גוטמן שתגרור אחריה מחצית שנייה טובה יותר. והיא הגיעה. לא מזהירה, שוטפת ונוצצת; לא גלים-גלים של התקפות מסוכנות וטיווחים לכיוון השער של שביט אלימלך, אלא יותר במתכונת של התשה. השנאת המשחק על היריבה ודיכוי היצר התחרותי שלה, עד שלא יכלה יותר לסבול את ההתמודדות מתוך הבנה שבמצב העניינים הנוכחי לא תוכל לנצח. למה? כי מולה עומדת האלופה שבדרך.

- ואם לא אתם, אז מי כן?

למרות שבסיכום הדברים עלול שער השוויון של מכבי חיפה ביום ראשון לעלות לנו באליפות, לא יכולתי שלא להיות מרוצה כשהוא הגיע. מיותר לציין שהייתי שמח גם אם לא היינו היריבה הבאה של הקבוצה הסופגת עם המנג'ר התמהוני. אין מה לעשות, יש קבוצות שגם אם חייך תלויים בהצלחתן, לא תקדם אותה בברכה. אחת מהן היא הקבוצה שספגה את שער השוויון וביום ראשון תתמודד מולנו. השנייה היא זו שמשחקת מול מכבי חיפה במחזור האחרון. כמו שזה נראה כרגע, המחזור הזה עתיד לקבוע את גורל העונה כולה. ועדיין, אני לא רוצה בעזרתה של אותה קבוצה. ודאי לא רוצה לראות אותה זוכה בתואר שלישי ברציפות.

- למה השבוע הוכחנו סופית שהתואר מגיע לנו?

דווקא התיקו המאכזב בבלומפילד מול הצהובים מתל אביב, אותו משחק שנישל אותנו מהפסגה, סיפק תגלית מרעישה: מכבי חיפה חזרה להיות קבוצה מפרגנת. ראיתם איך סידרנו לחיים מגרלשווילי שער נחמד עם שובו להרכב? איך איפשרנו למרקו בלבול לצלוח משחק מאתגר על הקווים בלי הבובנאי שלו, אבי נמני? איפה תמצאו עוד קבוצה שנותנת כל כך הרבה כבוד לפושטי מדיה? רק חסר היה שיעקב שחר יסור בתום המשחק למקום מושבו של יעקב בוזגלו ויעניק לו ולמאור מנוי אב ובן למשחקים בקרית אליעזר.

אבל אותה אווירת שיתוף ופרגון כלפי שחקנינו לשעבר, נטמעה עמוק בתוך הקבוצה הנוכחית שלנו במשחק הגביע הנינוח בעילוט, כשהחברים הירוקים (בשחור) עוברים בקלות מכשול מטריד על הנייר ועושים זאת תוך כדי העדפת המשחק הקבוצתי על זה הסוליסטי, לראשונה זה זמן רב. רוח השינוי השפיעה אפילו על אלישע לוי - מרואיין קלישאתי בימים כתיקונם - שהעיז לשרבב את המילה אליפות בין דבריו. מכאן כבר באמת אין דרך חזרה.

- ואם לא אתם, אז מי כן?

מצד אחד זו הפועל תל אביב המרדימה, ומצד שני בית"ר ירושלים המאיימת להשוות את רצף שלוש האליפויות שלנו. אפשר להחזיר את נתניה למירוץ?