עונה בלי בושה

פעם – כלומר עד לפני שנתיים בערך – נהגו מאמני כדורסל ישראלים להתגאות בזרים שהביאו. דייויד בלאט נחשב לאיש שהביא את נייט האפמן, פיני גרשון טוען שהתעקש להחתים את אנתוני פארקר ולא את מרקוס בראון, ארז אדלשטיין נופף ברימאס קאוקינאס ודן שמיר בטרנס מוריס. בכלל, הגאווה של המאמן הישראלי הצליחה במשך שנים למנוע את הפיכתו של הענף מסתם לא תחרותי ובינוני לבדיחה מוחלטת. מאמנים שהחליטו להעניק אימונים אישיים לשחקן צעיר, גם אם לא הם יקצרו את הפירות; שייחסו חשיבות לבניית קבוצה מאוזנת, גם אם ידעו שהמקסימום שיגיעו אליו יהיה המקום השני; שידעו שלהחלפת זרים באמצע העונה יש מחיר של פגיעה בכימיה הקבוצתית, והשתמשו בכלי הזה בזהירות ובקמצנות. במילים אחרות, המאמנים התייחסו ברובם בכבוד למשחק, גם אם לא זכו תמיד ביחס דומה בחזרה.

העונה כל זה נגמר. זו לא היתה סתם עונה גרועה – כאלה היו לנו הרבה. זו היתה עונה שבה איבדה ליגת העל את הבושה, ושבו התרסק המושג שעומד בבסיסו של הספורט הנפלא הזה – הקבוצה. אותו יצור עדין, שרגיש לכל שינוי, עבר העונה התעללות: שחקנים פגשו כמעט מדי שבוע חברים חדשים, ונאלצו להסתגל אליהם; עמיתיהם הזרים שיחקו כל העת כשחרב השחרור מרחפת מעליהם, והכדורסל האנוכי שהציגו היה בהתאם; האוהדים המעטים שניסו לעקוב אחרי הקרקס הזה איבדו את הספירה. זו היתה עונה שבה איבדו מרבית המנהלים והמאמנים את המחויבות לערכי המשחק.

כל הקבוצות שיגיעו לפלייאוף ביצעו שינויים בסגל במהלך העונה, ורובן יותר מפעם אחת. אפילו קבוצה מצליחה יחסית כמכבי חיפה נכנסה ללחץ אחרי ההפסד בגמר הגביע, שיחררה זר שהחליף זר פצוע והנחיתה שני שחקנים אחרים שהפרו את האיזון. זר אחר, בי.ג'יי מקי, שהיה אחד השחקנים המרכזיים בקבוצה בתחילת העונה, לא דרך על הפרקט כבר חמישה מחזורים, סתם כי אין לו מקום ברוטציה. אשקלון עשויה להשתחל לפלייאוף אחרי שהחליפה שלושה מאמנים והחתימה שני זרים ממש ברגע האחרון. היא נאבקת על המקום עם מכבי רמת גן, שפיטרה את המאמן שמדריך כעת את אשקלון וששיתפה העונה שמונה זרים. אם פעם הפלייאוף היה המקום שבו מבדילים בין נערים לגברים, הפעם נתמקד בניסיון להבדיל בין אייזייה סוואן לדיון דוואל.

מובן שיש סיבות אובייקטיביות לתחנת הרכבת הזאת. ראשית, לקבוצות יש משאבים צנועים. ליו"ר משתלם הרבה יותר לשלם לזר איכותי במשך שלושה חודשים ולשרוד בליגה, מאשר להעסיק אותו עשרה חודשים ולהתרושש. שנית, החוק הרוסי הוא גזירה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה. כשבכל רגע נתון משוטטים על הפרקט שני ישראלים, לעיתים קרובות ללא כל הצדקה מקצועית, הקבוצות נאלצות להקיף אותם בחמישה-שישה זרים, שישלימו רוטציה סבירה באורכה. הסיבה הברורה מכולן לתחלופה היא מעמד המאמן הרעוע: 20 מאמנים חלפו העונה ב-12 קבוצות ליגת העל, וכל אחד מהם הביא עימו רעיונות חדשים וגם שחקנים חדשים. מעל הכל, חוקי מנהלת הליגה פשוט מאפשרים להחליף זרים בלי הפסקה, ואף אחד לא רוצה לצאת פראייר ולהישאר מאחור.

אלא שכל הסיבות הללו לא יכולות להצדיק את הפריק שואו שהתרחש כאן העונה, שגורם לכך שלפלייאוף אין כל ערך. לא קבוצות כדורסל הגיעו אליו, כי אם כמה יצורים אמורפיים שהתגלגלו איכשהו עד הלום (עם כמה יוצאים מן הכלל, כמו הפועל ירושלים והפועל חולון). רוב הקבוצות לא הצליחו בזכות כדורסל מבריק או חיבור קבוצתי, אלא מפני שהשכילו להחתים במקרה זר טוב יותר מהיריבה, אי שם באמצע העונה. לכן, גם אם מכבי תל אביב תפסיד את האליפות שוב – וזה בהחלט יכול לקרות – אין כל משמעות לפלייאוף. אין קבוצה שראויה לאליפות העונה, בטח לא הקבוצה שסיימה את העונה בראשות הטבלה, ושהחליפה העונה יותר זרים מכולם. במקום ששאר הקבוצות בליגה יחתרו לחקות את התנהלותה של המועדון המפואר מכולם, מכבי תל אביב מעדיפה לרדת לרמתן ולהתנהל בצורה שכונתית יותר מכולן. כך שעוד לפני הפלייאוף, הכדורסל הישראלי השיג את המטרה אליה חתר כל השנים: סוף סוף יש כאן תחרותיות אמיתית.