לפרוש או לא לפרוש, זו בכלל לא שאלה

כל כמה שנים עולה מחדש הסוגיה בעניין פרישה בשיא כשאחד הגדולים צועד קצת יותר מדי זמן במורד הגבעה ומתרחק מימיו היפים. אין ספק שזה משהו שקל להגיד זאת מאחורי המקלדת וקשה יותר כשכל חייך הבוגרים סבבו סביב היכולות שלך בין ארבעת הקווים כשבידיך הכדור הכתום. עם ההערצה של ההמונים, השאלות הבלתי פוסקות של העיתונאים והחום המעוור של אור הזרקורים.

שאקיל אוניל, שיהיה החודש בן לא פחות מ-37, אינו הראשון שלא יודע מתי להפסיק. רק בשנים האחרונות קדמו לו שני סנטרים גדולים אחרים, האקים אולג'ואן ופטריק יואינג, וחברו לאליפות במיאמי, גארי פייטון. והיה גם אחד, מייקל ג'ורדן, שחזר לו לקאמבק שני ומיותר בוושינגטון, שנתיים שהציבור מתעקש להדחיק כדי לשמר את הדמות המושלמת של מספר 23 באדום.

הקקטוס הגדול יודע שסופו קרב, מכאן מילות הסיכום ששיחרר לאוויר העולם באולסטאר בפיניקס, בין היתר כי ידע שזו עשויה להיות ההופעה האחרונה שלו באירוע היוקרתי, בו נטל חלק כל שנה מאז 1993. סופו אמנם קרוב, אבל הוא רחוק מלהיות גמור, כפי שהבהיר עם 45 נקודות על הראש של טורונטו ומיד לאחר מכן עם 33 על ראשם של האקס קובי בריאנט והלייקרס. העונה המספרים שלו הם 18 נקודות ב-60 אחוזים מהשדה, 9 ריבאונדים, 1.5 חסימות ושיא קריירה (!) של 63 אחוזים מהקו.

"הרבה אנשים חשבו שאיבדתי את זה. זה מצחיק אותי", אמר השבוע. "זה מה שאני עושה מאז 1992. אם אתם לא מאמינים לי, חפשו אותי בגוגל". אחרי שרשם 13 נקודות ו-9 ריבאונדים בעונה שעברה במדי מיאמי ופיניקס והודח בחמישה משחקים כואבים בידי טים דאנקן והספרס נדמה היה שההידרדרות עוברת תהליך מואץ. אין ספק שיכולתו של הדיזל העונה מוכיחה שלא כך הוא, אבל כשעוסקים במפלצת ברמה של שאק חייבים לשאול - האם זה מספיק?

רבים רואים בשאקיל השחקן הגדול של דורו, וגם המקטרגים יתקשו למצוא עוד שחקן לדרג מעליו מלבד טים דאנקן. אבל בזמן שהביג פונדמנטל מרופד בסן אנטוניו בשיטה שדואגת לצרכיו, מנצלת את יכולותיו ומנעימה את שנותיו האחרונות בליגה, אוניל נאלץ לא רק לעבור בפעם השנייה בקריירה בטרייד (אירוע חסר תקדים לשחקן ברמתו) לקבוצתו הרביעית ב-NBA, אלא גם לקרוא על נסיונות להעבירו בטרייד שלישי בקריירה בתור חוזה גדול שנגמר בקיץ הבא.

חשבנו ששאק הפך ממי שטוען לכתר השחקן הדומיננטי ביותר בכל הזמנים, מקבלן של ארבע אליפויות, לסנטר של קבוצה שנלחמת באור שיניה להשתחל למקום השמיני בפלייאוף, בדרך להדחה מוקדמת. אבל הנה, מעמדו גרוע בהרבה. לקראת הדדליין התברר שבעיני הבעלים של הסאנס הוא לא יותר מחוזה נגמר.

הכשלון המקצועי המהדהד של הסגל הכשרוני כל כך, ורצונו של הבעלים, הבנקאי רוברט סארבר, לחסוך במשכורות לאחר שהונו ספג מכה קשה במשבר הכלכלי, הובילו את הג'נרל מנג'ר סטיב קר לנסות ולשכנע את קליבלנד לוותר על החוזה הנגמר של וולי שצ'רביאק ואת פורטלנד על החוזה הנגמר של רייף לאפרנץ (אותו משלמת חברת הביטוח) בתמורה למי שזכה בשלושה תארי MVP של הגמר.

אחד הטיעונים המרכזיים שאומרים להגנתם אלו שממאנים לתלות את הנעליים הוא שהדיבורים על פגיעה במורשת ובזכרון הקולקטיבי הם לא יותר מהתעסקות של עיתונאים שמעולם לא זרקו לסל (כותב שורות אלה הרחיק לכת וטען אחרי פלייאוף 2006 שסופרמן המקורי חייב ללכת). טיעון מוצלח, אין ספק, אבל שקרי. ספורטאי על לא מגיעים למעמדם ללא אגו מוגדל ברמה לא סבירה, פגם מולד ממנו ללא ספק סובל - או נהנה, תלוי בעיני במתבונן - גם הדיזל. ההבדל היחידי בינו לבין האחרים הוא שאיננו מנסה כלל להסתיר עד כמה חשוב לו מקומו בהיסטוריה של ה-NBA, כשילוב נדיר של יכולת עילאית וכריזמה נדירה.

"אני בחור של עליות ומורדות, אני מעצבן אנשים", צחק אוניל בסוף שבוע האולסטאר, בו שרה במצב רוח סיכומי. "אבל אתם תזכרו אותי, זה מה שחשוב. התקופה שלי בלייקרס לעולם לא תישכח. אני הגבוה הכי דומיננטי ומעורר מחלוקת בהיסטוריה של הלייקרס. כך אני רוצה להיזכר".

אוניל שומר בינתיים על פאסון, מתעקש שביכולתו להעמיד שורות מרשימות אם רק יקבל את הכדור מספיק פעמים. "אני חושב שאני השחקן היחידי בליגה שמסתכל על כל אחד ואחד מהסנטרים האחרים בליגה ואומר לעצמו ''הבחור הזה הולך להיות עוף בגריל'", היגג המשורר השבוע. אבל ברור לכל מי שעיניו בראשו שהחזרה לחיים בפיניקס מרשימה יותר על הנייר מאשר במציאות, ושהשפעתו על הקבוצה בה הוא משחק קטנה עשרות מונים מבעבר.

"האם שאק מזכיר לי את ימיו הגדולים? לא, לא בדיוק", אמר חברו החדש-ישן קובי אחרי ההפסד של LA לפיניקס, ומיהר לעודד, "אבל אין ספק שהוא משחק יוצא מן הכלל".

נכון, הוא עדיין מיס מאצ' מהלך, ונכון העוצמה שלו כותשת והנוכחות שלו מנקזת אליה את מירב תשומת הלב. אבל למרות זאת, הטעם מהעונה של הדיזל עד כה, ומהשבועות האחרונים בפרט, הוא חמצמץ. וגם אם יצליח שאק ליצור מומנטום חיובי שייקח את פיניקס לפוסט סיזן ללא אמארה סטודמאייר הפצוע, זה יהיה מאחד המקומות האחרונים. מישהו מאמין שהשמשות יצליחו להדיח את הלייקרס או את סן אנטוניו בסדרה של שבעה משחקים?

קל להבין מדוע מתעקש שאק לשמר את ימי הזוהר, להאריך את הנעורים לפני שהוא חוצה את הגדר והופך לשחקן עבר. אנחנו, לעומת זאת, רק רוצים שלא יקלקל לנו את מה שקיבלנו ממנו לאורך השנים, גם אם זה בעיקר היה כאב לב. אבל אנחנו לא לבד.

"אני אומר זאת כחבר, לאור מה שהשיג בשנים שלו בליגה, לא כדאי לשאק להישאר כאן אם הוא לא חייב", אמר השבוע דרק פישר, שותפו לשלוש אליפויות בצהוב-סגול. "לדעתי אם יפרוש בסוף העונה הבאה זו תהיה דרך טובה לסיים קריירה גדולה".

אבל יכול להיות שפישר לא מספיק חד. איזו סיבה יכולה להיות לשאק לשחק עונה נוספת בקבוצה שאיננה מתמודדת על האליפות ועשויה לשלוח אותו לטיזינאבי בפברואר 2010 רק כדי לחסוך כמה גרושים או להצטייד באיזה צעיר מבטיח שיפרוץ ב-2014? מצד שני, לא בטוח שהאופציה של לאפשר לסאנס לקנות את חוזהו ואז לחתום בקליבלנד (למשל) מלבבת. האם הוא רוצה לסיים את הקריירה בדומה לקארל מלון ולפייטון? הכפפה גם כיום זוכה לעקיצות מחבריו השחקנים על "הטבעת שגנב בדרכו החוצה".

אז איך שאקיל עצמו רואה את סיום הקריירה שלו? תלוי באיזה יום שואלים אותו. "הקריירה שלי תסתיים ביולי 2010", הכריז מוקדם יותר העונה. "ומכיוון שאני אדם משכיל, יש לי דברים אחרים שאני יכול לעשות. אחת האפשרויות שעומדות בפניי היא עבודה במערכת אכיפת החוק".

התסריט השני מרגש יותר, אבל גם ריאלי פחות. "חלמתי על איך העונה הזו תיגמר", גילה הענק בשבוע שעבר. "זה יהיה כך: נרוץ בסיום עם מאזן של 9:22 מאז פגרת האולסטאר, נשנה את מה שאנשים אומרים על הקבוצה הזו ונהיה כוח משמעותי בפלייאוף. ואם נזכה באליפות אשקול לפרוש". מישהו קונה?