כן, אנחנו אשמים

לנו בתקשורת יש רק חיסרון אחד - אנחנו צריכים למלא עמודי עיתונים או אינטרנט או זמן מסך בטלוויזיה. אם לא היינו נאלצים להגיד כל כך הרבה דברים, כנראה שהיינו חוסכים מכם הרבה מאוד שטויות.

הצורך בייצור ובמחזור של מלל הוא הסיבה שהתקשורת האמריקאית, וכתוצאה מזו גם האתרים הישראלים שעוקבים אחר ה-NBA, נרגשת ונלהבת כל כך מהמירוץ המשולש בצמרת הליגה בין בוסטון, הלייקרס וקליבלנד. כבר בחודש דצמבר מדברים על שחזור הגמר של 2008, קושרים כתרים ומלעיטים את כולנו בסופרלטיבים. באתר ESPN.com אף פתחו עמוד מיוחד שבודק את ההתקדמות של שתי הראשונות ביחס לזו של שיקגו של עונת 1995/96, עונה אותה סיימה את שיא כל הזמנים של 72 ניצחונות. כשמוטל עלינו תפקיד הברבור, גם אם איננו אוהבים אותו, אנחנו לא מהססים למלא את הוראות העורך הראשי ולברבר עד שהמציאות תשתנה וניחשף בקלוננו. גם אז נמשיך לברבר על איך שהספורטאים הוכיחו שהפרשנים טעו.

כשקבוצה אלופה, שרבים העריכו כי תהיה שבעה מעט אחרי התואר, פותחת את העונה עם מאזן של 2:23, שווה לפתיחה הטובה אי פעם, אין ברירה לעורכים אלא להורות לכותבים שלהם לכתוב בנושא כתבות. כשהיריבה הגדולה ביותר של אותה אלופה, הן בעבר והן בהווה, מחרה מחזיקה אחריה עם 20 ניצחונות ו-3 הפסדים, אז אין ברירה אלא לדבר על הקלות המרשימה בה היא מנצחת את יריבותיה מהצמרת, על הספסל הבלתי נגמר שלה ועל מחויבותה המפתיעה להגנה. וכשהשחקן הכי טוב בליגה מקבל חיזוק והוא ופרשיו מפרקים את כל מי שעומד מולם בקלות, אנחנו מתמקדים בשדרוג הלא צפוי של הקבוצה בהתקפה. זה חזק מאיתנו.

כמובן שתוך כדי אנחנו מתעלמים מכך ששני השחקנים המובילים של בוסטון, פול פירס וקווין גארנט, נותנים עונות אישיות טובות פחות מאשתקד, ושגארנט ספציפית נראה כמי שאיבד כל רסן ומעורר דיון בארה"ב בנוגע לגבולות ההתנהגות המותרת על הפרקט (ראו קישורים). ובכלל, רצף של 15 ניצחונות הוא לא זמן טוב להזכיר שבפלייאוף האחרון, מול קליבלנד חלשה בהרבה מזו הנוכחית, נזקקה בוסטון להחטאה של לברון ג'יימס בדקה האחרונה של המשחק השביעי כדי להמשיך לגמר המזרח. ומי יקום ויאמר כעת שהמחליפים של הלייקרס כבר לא כל כך חמים, שהאידיליה בחדר ההלבשה מגלה סדקים ראשונים, ושההגנה, אעפס, כבר לא כל כך אימתנית כפי שהיתה בחודש הראשון של העונה? ומה לגבי אותה קליבלנד? השיפור הוא אמיתי, אבל האם מו וויליאמס עד כדי כך טוב שבמחי הוספתו לסגל הפכו הפרשים מקבוצה טובה מינוס לקבוצה אדירה פלוס? עזבו אתכם, אף אחד לא אוהב פרצוף חמוץ שמקלקל את החגיגה.

אז כרגע כולנו מתרכזים רק בשלוש המועמדות הבכירות לאליפות, בודקים אילו עוד שיאים הן יכולות לשבור, ומדווחים על כל פיפס בכל משחק ובכל אימון. ניסיתי הבוקר לדמיין איך זה מרגיש כששורה ארוכה של אנשים שלא עשו דבר בחייהם מלהגים בלי סוף על איכות העבודה שלי, מעירים שוב ושוב הערות לא קשורות לעניין, ובאופן כללי סתם נהנים לנגח ונמנעים מלפרגן.

השחקנים והמאמנים אוהבים לומר שהם מתעלמים מהביקורת הלא עניינית כדי לשמור על הפוקוס, אבל בכל זאת, לא יכולתי שלא לחוש אמפתיה לספורטאים המסכנים שקוראים תלי תלים של פרשנויות שליליות על כל תנועה שלהם ולא זוכים לרגע אחד של מנוחה. לרגע כבר התחלתי לרחם עליהם ולהזדהות עם סבלם, ואף חשבתי לשנות את דרכיי, אבל אז נזכרתי בכם, טוקבקיסטים יקרים, שמבקרים הן את הספורטאים והן את העיתונאים חדשות לבקרים, את הראשונים על שום חסרונותיהם הברורים ואת האחרונים על שום שהם ממהרים להצביע עליהם. כנראה שזוהי דרכו של עולם, הם מתעלמים מאיתנו ואנחנו מתעלמים מכם.