יציע כן, עיתונות לא

כשהגיעו ב"יציע העיתונות" של יום שני לקטע בו עלתה סוגיית גזר הדין לשלוש שנים שקיבל השופט יוחנן צ'יבוטרו, פתח ניב רסקין בגילוי נאות שיש לו חלק בפרשה (הוא, כזכור, חשף אותה בגלי צה"ל), והבטיח להיות אובייקטיבי עד כמה שאפשר. תקשורת הספורט בישראל מעולם לא הייתה ביצתית יותר, וקשה לחשוב על נושא כלשהו שעולה בתוכנית ואינו ראוי לגילוי נאות כזה או אחר. כולם תקועים עמוק כל כך באחוריים של כולם, שתמיד תהיה למישהו אג'נדה.

כשעולה נושא הניצחון של הפועל ת"א על מכבי חיפה, ברור שצריך להתחשב בחברות בין שלמה שרף ויצחק שום ובקשר של הראשון לבית"ר נס טוברוק ולתוצר המובחר שלה, שלומי ארבייטמן מחיפה; כשאיל ברקוביץ' מלכלך בתוכנית סיכום המחזור בערוץ 10 על הנהלת מכבי נתניה, כדאי לזכור שהוא מדבר על המחליפים שלו; וכשמוטלה שפיגלר עולה לשידור ב"יציע העיתונות", על מנת להגיב להאשמות של אותו ברקוביץ', אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש לו עבר בערוץ, ואולי זו הסיבה שאף אחד לא עושה לו חיים קשים.

לקינוח, כמובן, שניות ספורות אחרי שמוטלה יורד מהקו, עוברים מיד לחדשות הספורט, שם מחכה לא אחר מאשר בנו של מוט'לה, עמיחי. אם מחפשים מילה כדי לתאר מה קורה שם על בסיס שבועי, המילה "ביצה" היא אנדרסטייטמנט.

רסקין, אגב, ניהל את הדיון בצורה הטובה ביותר שמאפשר פורמט הצרחות, כשכיוון את חברי הפאנל ואת האורח צבי רוזן, והוציא את עצמו ממרכז הדיון. כי הוא לא האישו במקרה הזה. זה עניין שצביקה שרף, למשל, כבר לעולם לא יבין. לא משנה על מה הוא ינאם, תמיד ידבר המאמן הלאומי על עצמו. בין אם הנושא הוא כדורגל ישראלי, כדורגל אירופאי, אליפות העולם בשיט, או ליגת הדוקים הטראנס אטלנטית. תמיד, איטס אול אבאוט שרף.

תשאלו אותו על הניצחון של הפועל ביום ראשון, הוא ידבר על המאמן יצחק שום שהוכיח את עצמו למרות הביקורת בתקשורת וההצקות של ההנהלה. תבררו מה דעתו על הפאדיחות של מכבי ת"א מול מכבי פ"ת (ובכלל), ושרף יתחיל באמירה כללית ש"המאמן תמיד אחראי", ואז יעבור לתהות בקול גדול (מאוד) האם זו אשמתו של אלי כהן שיובל שפונגין טועה בהגנה, שתמיר כהן לא אפקטיבי, שרוב השחקנים בצהוב פשוט נמצאים במה שהוא קורא "כושר גרוע". לסיכום – השחקנים אחראים לכשלונות, מאמנים להצלחות. במיוחד מאמנים של נבחרות כדורסל.

הזדעזענו מההתפרקות של הפרדת הרשויות הספורטיביות (ומהידרדרותה של "היציע" מסתם תוכנית ספורט ירודה לג'רי ספרינגר שואו) כאשר צביקה הפך במחי סגמנט אחד מפאנליסט למרואיין אחרי הכישלון במוקדמות אליפות אירופה (באותה תוכנית בה הוורידים שלו כמעט נעקרו ממקומם וכשהוא היה על סף נגיחה ברון קופמן, או לחילופין על סף התקף לב), אבל מדוע? הרי, בעצם, לא משנה על מה ישאל הקואץ', הוא בכל פעם יתגונן/יתקוף/ירצה (בקול גדול (מאוד) על תפקודו שלו בנבחרת.

באחת התוכניות האחרונות, למשל, הוא העיר אחרי ההפסדים של מכבי בטורניר NBA אירופה ש"מי שלא שמר בנבחרת, גם לא שמר היום", וכיוון חץ הישר אל גבם של יותם הלפרין וג'יימי ארנולד, שכבר שמעו אותו מפיל את התיק עליהם באותו קרב שרף VS קופמן שהוכזר לעיל.

ככה זה כשהמאמן לא יכול לטעות, אפילו אם הוא רוצה.
אלא אם כן מדובר במאמן שהגיע לכאן מחו"ל, כמו אוסוולדו ארדילס, שמקבל בראש מצביקה למרות שהוא במרחק הפרש שערים מהמקום הראשון, או כמו נוון ספאחיה, שכבר לפני המשחק הרשמי הראשון שלו נאלץ לשמוע ביקורת נוקבת על התנהלותו בקבוצה של המדינה. במקרה של המאמנים הזרים, אלו שגונבים לבני המקום את מקומות העבודה להם הם ראויים - המבקרים צודקים, הפרשנים קולעים, התקשורת אמינה והעיתונאים מבינים עניין. עד טורניר ההזדמנות האחרונה, כמובן.

וכשמביאים עיתונאי נעים הליכות כמו חיים שדמי, שכואב את מצבה של האימפריה של לוני הרציקוביץ', במקום לתת לו לדבר משסים בו את רון קופמן, שצורח עליו "תגיד לי, מה לוני עשה לא בסדר?(!), הוא זה שקבע את ההרכב או השאיר חורים בהגנה?(!)". כי הרי, אליבא דקופמן המונח אחריות מיניסטריאלית לא קיים בעולמנו, אלא אם כן מדובר ביו"ר ההתאחדות לכדורגל או איגוד הכדורסל, אותם הוא תוקף חדשות לבקרים. ובכל פעם ששדמי ניסה לענות, קטע אותו קופמן, "מה הוא כבר עשה? מה הוא כבר עשה?". כנסת ישראל לא הייתה עושה זאת טוב יותר.