גאה לשעבר, מדממת בהווה

כשאיביצ'ה יורקוביץ' התבקש להסביר בסיום המשחק כיצד יכלה קבוצתו המתפוררת ונטולת היומרות למכבי תל אביב, זו שנאבקת על המקום השני בבית, הוא אמר: "רצינו יותר". בפשטות. שריטות וסימנים כחולים הם מדד מצוין לשאפתנות היריבה, אולם לא היינו צריכים לבדיקה גופנית של הפורוורד הסלובני כדי להבין שרובם המוחלט של שחקני מכבי כבויים, אדישים, אפאתים. לא מספיק רוצים. די במבט קצר בשורה הסטטיסטית.

אם מתוך 49 זריקות מהשדה, 22 נזרקו מחוץ לקשת; ואם מכבי מבצעת 16 עבירות לאורך כל המשחק, ארבע בלבד ברבע הרביעי; ואם ניקולה וויצ'יץ', המניה הבטוחה ביותר בסגל, לא מקבל ולו כדור אחד בצבע בארבע הדקות האחרונות, ניתן להסביר זאת בשתי דרכים בלבד – או שספאחיה לא מורה לשחקניו אחרת, או שהם עושים דין לעצמם. למען האמת, שתי האפשרויות מטרידות.

כי בשלב מסוים אתה עוצר ושואל את עצמך איך זה שחבורה צעירה שאמורה להיאבק עד טיפת הזיעה האחרונה כדי לקבל הכרה ולגיטימציה מחודשת, שצריכה להרוויח מחדש את מקומה בצמרת האירופאית, לא רק שלא עושה זאת, אלא מצליחה להפסיד לקבוצה שנראית ומשחקת כמו אחת שהורכבה באחד מערבי מאי החמימים בספורטק, ובכך בוגדת הלכה למעשה בערכי המועדון ועולבת בקהל האוהדים. לא בבית ספרו של שמעון מזרחי, היינו אומרים פעם. מסתבר שדווקא כן.

ממשחק למשחק מתברר שסימן ההיכר של מכבי בשנים האחרונות, הכדורסל האינטליגנטי והפשוט, אבד לבלי שוב. יידוי שלשות מרובות הוא נשק של קבוצות חלשות וכדורסל לא בריא. מיום ליום נראית מכבי כמו עוד קבוצה אירופאית טיפוסית. מוגבלת, מפוחדת, נטולת יכולת מסירה.

כשוויל ביינום על הספסל אין גארד שיכול לקחת את הכדור לטבעת עקב היעדר אתלטיות או אסרטיביות; והרי אי אפשר לצפות מבורשטיין שיציג בכל שבוע יכולת כה גבוהה; פברואר מתדפק על הדלתות והאוויר בריאותיו של ניקולה וויצ'יץ' הופך דליל מסורתית בשלב הזה של העונה; על יותם הלפרין והכדורסל המפוחד שהוא מציג הושחתו די מילים. למזלה הרב של מכבי היא מחזיקה גם באנטיתזה של הלפרין, דרק שארפ, שמעבר לקליעות הקלאץ' הרגילות הציג ערב נוסף שכולו דבקות ומחויבות. בלעדיו תוצאת הסיום הייתה מביכה הרבה יותר.

בשיחות סגורות מודים במכבי שהכישלון העונה גדול משציפו לו. אולם קשה להלין על ההססנות במגרש כשהתנהלות הקבוצה מחוצה לו משדרת חוסר עקביות. מכבי של ימינו היא קבוצה שחיה מיום ליום, מסכסוך לסכסוך, מסולחה לסולחה. כשקבוצה שהעמידה העונה תקציב הנושק ל-15 מיליון דולר, לא מוכנה להוציא 300 אלף יורו על שחקן שהיא חפצה בו (וימים אחדים לאחר מכן משלמת כמחצית מהסכום תמורת שחקן אלמוני הרבה יותר), עולות לא מעט תהיות. כל שנותר לשחקן בו הייתה מכבי מעוניינת, טימו ראניקו, הוא לנעוץ את הפגיון בקבוצה המדממת, הגאה לשעבר והמיוסרת בהווה, ולשלוח אותה לעולם שכולו ספקולציות וחישובים.