נמאס משידורי ברצלונה

לפני מספר שבועות נערך כאן ציד מכשפות נגד הפרשן דני נוימן, מהצבועים והמכוערים שידעה עיתונות הספורט הישראלית מאז מעולם. בימים בהם שלמה שרף, איל ברקוביץ' ורבים כמוהם הפכו את השופר שקיבלו בזכות גדולה מהציבור לכלי נשק במלחמותיהם ושאיפותיהם, בימים בהם עיתונאים מקימים קבוצות אוהדים ומהללים את השחקנים שעברו אצלם בתור הדבר הבא בתחום האימון או סתם עושים סרט על ספורטאים שהם ממשיכים לסקר, איכשהו נמצאו כמה אנשים ללא בושה ועם המון תאוות פרסום שהעיזו להתלבש דווקא על דני נוימן. בבסיס מסע הציד הזה עמדה לפחות טענה ישנה ומוצדקת של אוהדי הפועל תל אביב, אותה הם מעלים בפני ראשי הערוץ הראשון כבר הרבה שנים: דני נוימן משדר את הפועל תל אביב עם יותר מדי מטען שלילי (שלא לדבר על הקשר הבעייתי שלו לכל מיני עסקאות מכירה בבית"ר ירושלים). כל בר דעת עם אוזן חדה נע באי נוחות נוכח הטון של נוימן במשחקים של הפועל תל אביב (ובית"ר ירושלים). חבל רק שדיון כזה חשוב הסתיים בפרובוקציה כל כך לא הוגנת.

מה שמרגישים אוהדי הפועל תל אביב בשידורים של דני נוימן (או אוהדי מכבי תל אביב/נבחרת ישראל בתכניות של שלמה שרף/איל ברקוביץ'), חשו אמש לא מעט חובבי ספורט שהתקשו לצלוח את המשחק בין ברצלונה לארסנל: הנטייה הברורה לטובת הקטלאנים מחקה כל קוד בסיסי של שידור ספורט הוגן. לא ברצלונה ניצחה אמש, אליבא ד'איל ברקוביץ' ויורם ארבל, אלא הצדק ניצח. הטובים. הישרים. השאר לא קיימים. ברצלונה היא תכלית הכל. היא יותר גדולה מהמשחק עצמו, שאוהב לפעמים להגשים חלומות גם לאלו שאלוהים לא חנן אותם ביכולות דומות. מעבר לחוסר הכבוד לכלל הצופים, שחלקם הקטן בכלל אוהד את ארסנל ומעבר למסר הלא חינוכי ששידור כזה מעביר לדורות הבאים של חובבי הספורט, יש כאן גם תפיסת עולם מעוותת ומסוכנת: העולם הזה שייך רק למוכשרים והחזקים. לחלשים ולעניים אין טעם להגיב לכך דרך עבודה קשה. חשבנו שארבל הבין זאת אחרי המפגן החד צדדי והמביש בשידור חצי גמר ליגת האלופות בעונה שעברה מול אינטר, אבל גם כאשר ניסה מדי פעם למתן את הפרשן אוהד שלצידו, ניכר כי הוא שוב בחר ללכת עם ההמון. ההמון שמוחו נשטף מזמן והוא משוכנע שברצלונה היא לא קבוצת כדורגל, אלא להקת מלאכים שהגיעה להציל את העולם שנייה לפני כיליונו.

לא ברור למה כאשר דני נוימן עושה את זה בקטן, בין השורות, זה מציק לנו, אבל כאשר שדרי הספורט תוקפים בבוטות כל מאמן שמנסה להגיב לשיטת המשחק הנהדרת של ברצלונה, הוא מוצג בתור צורר. גם כשאותו מאמן שיחק כדורגל שובה עין הרבה לפני שמסי עלה לבוגרים. אם אלו היו רק ארבל וברקוביץ', אפשר היה לפטור זאת כאירוע חד פעמי ולהמשיך הלאה. הבעיה היא שהטון הזה, שלא נקטע אחרי אינטר, התפשט לכל חלקה טובה: בכל מקום אתה קורא שהצדק ניצח, שהכדורגל הרוויח, בכל כלי תקשורת מתארים את ניצחון בני האור על בני החושך. המושגים המופרכים האלו השתלטו עלינו. שידורי ברצלונה הפכו לשידורי מכבי תל אביב בכדורסל: מכל בית אתם שומעים את שאגות השמחה כאשר יש שער בקאמפ נואו - המשך ישיר לסיקור הבוטה והמעוות של עוד קבוצת כדורגל מעולה.

הנזק, בסופו של דבר, הוא גם של ברצלונה: במקום ליהנות מאחת מתופעות התרבות האיכותיות והמרגשות בכל הזמנים, תחושת הגועל שעולה במקרים כאלה מפריעה ללא מעט חובבי ספורט טהור להתחבר לחוויה. נותר רק לקוות שמשהו מזה אולי ישתפר לקראת מחזורי ההכרעה בליגת האלופות, בהם התופעה האדירה המכונה ברצלונה תצעד על השטיח ההיסטורי, אולי בדרך להישג שיאשר סופית את מה שכולנו יודעים גם בלי הצעקות של ארבל ובלי הבכיינות של הרבה עיתונאים בכל פעם שמישהו מקפח את הבלאוגרנה (זו כבר מילה בעברית, לא?). מי שראה את המשחק מול ארסנל, ודאי שם לב שמסי, צ'אבי ואינייסטה לא זקוקים לעוזרים מבחוץ שיעצימו בצעקותיהם את איכויות הכדורגל שלהם.