ב-1997 נערך משחק ידידות בין נבחרות בלגיה והולנד. האחים פרנק ורונלד דה בור, שתכננו לעזוב את אייאקס לטובת ברצלונה, החליטו לנצל את ההזדמנות כדי לערוך מחווה קטנה לאיש שהפך את המעבר שלהם לאפשרי. "רק בזכותך אנחנו נהיה בברצלונה בשנה הבאה", אמרו האחים דה בור לז'אן מארק בוסמן, הבלגי שעמד מאחורי חוק בוסמן שאיפשר להם ללחוץ את אייאקס לקיר, והעניקו לו תרומה כספית אחרי שאספו 2,500 יורו מכל שחקן בנבחרתם. ההולנדים ביקשו גם משחקני הנבחרת השכנה להצטרף לתרומה, אך ההתאחדות הבלגית הטילה וטו על המהלך. זו הייתה אחת המחוות הבודדות שנעשו לכבוד האיש ששינה את פני הכדורגל, וגם היא לא הייתה שלמה.
ז'אן מארק בוסמן היה כדורגלן בינוני למדי. אמנם בצעירותו הוא היה הקפטן של נבחרת הנוער הבלגית ונחשב לקשר מבטיח, אך הוא לא הצליח למנף את הקריירה שלו בשנותיו בסטנדרד ליאז' ולאחר מכן ביריבה העירונית RFC ליאז'. ב-1990 סיים בוסמן חוזה בן ארבע שנים בליאז' והגיע לסיכום עם קבוצת דנקרק מצפון צרפת, הסמוכה לגבול עם בלגיה. ליאז' דרשה פיצוי בשווי 250 אלף ליש"ט - פי ארבעה מהמחיר שבוסמן עלה לה - דנקרק סירבה לשלם והעסקה פוצצה. הנהלת ליאז' החליטה להעניש את בוסמן באמצעות קיצוץ משכורתו ב-75 אחוזים והפיכתו לשחקן ספסל. באותה תקופה, לכדורגלנים לא היו יותר מדי אופציות. בוסמן יכול היה להיכנע לתנאים שהציבה קבוצתו או להיכנס להסגר בינלאומי. הוא בחר באפשרות השלישית ויצא למלחמה.
"תג המחיר שליאז' הציבה היה פי ארבעה ממה שקנו אותי, והשכר שהוצע לי היה פי ארבעה פחות. הייתי חייב להגיב, היה כאן אי צדק משווע", סיפר בוסמן בראיון ל'אובזרבר' לפני מספר שנים. בעקבות ביטול העסקה עם דנקרק פנה בוסמן לערכאות משפטיות בטענה כי חוקי ההעברות אינם הוגנים, ובית הדין הבלגי פסק לזכותו בתביעה מול ליאז'. הקשר היה זכאי לפיצויים כספיים, אבל בינתיים דנקרק השלימה את מכסת הזרים שלה, הוא נותר ללא קבוצה וליאז' הגישה ערעור. המשפט הגיע לבית הדין האירופי לצדק, שפסק ב-15 בדצמבר 1995, לאחר הליך שנמשך חמש שנים, לטובתו של בוסמן. השחקן עליו נאמר כי הוא רך וחלש במרכז המגרש, לימד את אירופה כולה בבתי המשפט אגרסיביות מהי. הכדורגל האירופי השתנה לעד. גם חייו של בוסמן.
שוק חופשי
אז איזה תקדים יצר בעצם בית הדין האירופי? עד לפסק הדין בעניינו של בוסמן, שחקן יכול היה לעבור למועדון אחר רק אם הושג הסכם העברה בין שני המועדונים, ללא כל קשר למועד סיום חוזהו. כך, גם עבור שחקנים שסיימו את ההתקשרות עם קבוצתם נדרשו דמי העברה ומעמדם היה זהה לזה של שחקנים תחת חוזה כיום. בנוסף, באותה תקופה הייתה הגבלה על מכסת הזרים במפעלי אופ"א ובמרבית הליגות, כשבדרך כלל רק שלושה זרים הורשו לשחק.
בוסמן טען כי בתור אזרח של האיחוד האירופי ועל פי אמנת רומא מ-1957, יש לו את חופש התנועה לעבור, כמו כל בעל מקצוע אחר, ממקום עבודה אחד למשנהו בתוך האיחוד. שיטת ההעברות שהונהגה אז בכדורגל האירופי מנעה ממנו את חופש התנועה. בית הדין האירופי, כאמור, פסק לטובת בוסמן ונגד ליאז', כשקבע כי דמי העברה עבור שחקנים ללא חוזה אינם חוקיים בתוך גבולות האיחוד האירופי. בנוסף, קבע בית הדין כי מגבלות התעסוקה על שחקנים זרים המשתייכים לאיחוד האירופי יוצרות אפליה על רקע לאומי ואינן חוקיות, וכי ההגבלה יכולה לחול רק על שחקנים מחוץ לאיחוד. "אני זכיתי עבור השחקנים בחופש", הכריז אז בוסמן. "האנשים באופ"א ופיפ"א לא מבינים שהכדורגל הוא עסק והשחקנים הם עובדים. אנחנו שכירים, ובזה הכיר בית המשפט כשקבע את חוקי בוסמן".
בעקבות ההחלטה, לראשונה בהיסטוריית המשחק, הכוח עבר מהמועדונים לידי השחקנים. לא רק הכדורגל הושפע מכך, אלא גם הכדורסל וענפים נוספים. שוק ההעברות האירופי נפתח לרווחה והציג אינפלציית מחירים וחוזי עתק. כדורגלן שסיים חוזה יכול היה לעבור לאן שרצה, קיבל הרבה יותר עצמאות ובעיקר יותר כסף, כשאיום העזיבה היווה את הבסיס לתחילת כל משא ומתן. המועדונים, בינתיים, האשימו את בוסמן בכל תחלואי הענף ובעיקר ב"הרג רוח המשחק". החוקים החדשים גרמו להם לאבד שליטה, כשהם ראו את השחקנים מפריזים בדרישותיהם ומבקשים תוספת בשכר עבור הכסף שבעבר היה הולך לדמי העברה. קבוצות גדולות נאלצו להחתים שחקנים על חוזים ארוכי טווח כדי לא לאבד אותם עם סיום החוזה, והקטנות מעוטות היכולת הפיננסית התקשו לשמור על הנכסים שלהם לאורך זמן ונפרדו לא פעם מכוכביהן ללא כל תמורה.
מלבד אובדן הכוח של המועדונים, שחלקם אף שילמו בהתרסקות כלכלית, הזהות המקומית בקבוצות נעלמה כמעט לחלוטין בעקבות פתיחת השוק האירופי, וההעברות החופשיות הפכו ליעד מועדף. אם פעם בקבוצות כמו אינטר או ארסנל שיחקו שלושה זרים בהרכב, כיום אף אחד כבר לא מתרגש כשהן מופיעות למשחקי ליגה נטולות שחקנים מקומיים. מי ששילמו את המחיר יותר מכל הן הליגות הבינוניות מסוגן של הולנד ובלגיה, שראו את הכוכבים נודדים בעקבות חוק בוסמן לליגות הבכירות ומעמיקים את הפערים שהיו עד אז שוליים למדי.
איזה דיכאון
ומה עם בוסמן עצמו? האיש שהפך אחרים לעשירים בזכות מאבק משפטי עיקש שנמשך חמש שנים, סיים את המסע המפרך כעני מרוד וחסר תעסוקה. בתקופה בה נמשך המשפט נדד בוסמן בין קבוצות מהליגות הנמוכות בצרפת ובבלגיה, שיחק אפילו מספר חודשים בקבוצה מאיי ראוניון וב-1994 עבר לשורות ויסה מהליגה הרביעית בבלגיה. במשחקו הראשון אחרי פסיקת בית הדין האירופי, הקהל דרש להחליפו וקרא: "העברה חופשית בשבילך, בוסמן". הוא לרגע לא קצר את פירות הניצחון. 1995, השנה בה הסתיים המשפט, הייתה גם השנה בה הגיעה לקיצה הקריירה שלו.
מההישג המשפטי שלו לא ראה הבלגי רווח כספי גדול, כשהחלק הארי של תשלום הפיצויים שלו (720 אלף ליש"ט) הועבר לעורכי דינו ולצורך כיסוי החובות שנערמו במהלך שנות המשפט. בוסמן נקלע לפשיטת רגל שבעקבותיה גם התפרקו נישואיו, הוא השאיר את רעייתו ואת הילדה בביתם וחזר לחיות במשך שנתיים במוסך בבית הוריו. "בהתחלה החמיאו לי על המהלך, אבל בהמשך החלו להגיע הדברים הרעים ונכנסתי לדיכאון. התחלתי לשתות עוד ועוד", אמר בראיון גלוי לב ל'וורלד סוקר' בשנה שעברה. "פשוט הייתי יושב במטבח ורק שותה. לא עשיתי שום דבר אחר, זה היה נורא. אנשים יודעים על חוק בוסמן, אבל לא מבינים שמאחורי החוק עומד אדם שנתן את הכל, שהפך לאלכוהוליסט. הרגשתי שכולם נטשו אותי, שתיתי כדי להביא עצמי לאבדון. הכדורגל היה החלום שלי מילדות. כשזה נגמר, הדיכאון גבר. לא ידעתי באיזו דרמה אני נמצא".
למרות פשיטת הרגל וכישלון חיי הנישואין, הדבר שהכי כאב לבוסמן, כיום כבר בן 46, הוא חוסר ההכרה. "אין בי שום חרטה, למרות שהפרשה הזו הרסה את חיי. שחקני כדורגל מרוויחים היום הרבה כסף ואני שמח בשבילם, אבל רוצה לקבל את ההכרה על מה שעשיתי", הסביר למגזין 'צ'מפיונס' ב-2005. "אני לא דורש כסף, אני פשוט מודה שאני צריך אותו. אני מרושש. נלחמתי את המאבק ושילמתי את המחיר. התגובה של הרבה שחקנים העציבה אותי, רק מעטים הודו לי. אם הייתי חי בארצות הברית בטח כבר הייתי מולטימיליונר, אבל באירופה אנחנו חושבים בצורה אחרת".
אף על פי שאלמלא ההיבט המשפטי בוסמן כלל לא היה מתפרסם ככדורגלן, הוא עדיין חש מקופח וכמי שתהילתו נגזלה ממנו. הכרת התודה לה הוא מייחל טרם הגיעה. גם מעמדו כאחד האנשים המושמצים בתולדות הכדורגל האירופי לא השתנה. "אני לא מבין מדוע גורמים בכירים ממועדונים כמו צ'לסי או ריאל מדריד עדיין מדברים בגנותי", אמר בראיון בהולנד בחודש מרץ האחרון, בו סיפר על התאוששות כלכלית והודה שהתקיים שנים רבות מתרומות. "כל הפעולות שלי היו כדי להגן על עצמי. אם לא הייתי עושה את זה, הם לא היו מקבלים היום כל כך הרבה כסף מזכויות שידור ומכירת חולצות. גי רו הגדול, שאימן את אוקזר במשך עשרות שנים, אמר ש'כל מועדון גדול צריך להציב פסל בדמותו של בוסמן'. אני בסך הכל רוצה משחק אחד ראוי לכבודי".