כדי להבין עד כמה נפש של ספורטאי היא מחלה שנולדים איתה והיא לא מרפה גם כאשר אתה פורש, חשוב להכיר את פרנסיסקו וראז'ו. למי שלא יודע, מדובר בחלוץ עבר של בוקה ג'וניורס, שהחזיק עד לא מזמן בשיא השערים של המועדון, אותו, כביכול, שבר מרטין פאלרמו. מי שחשב שבגיל 98 וראז'ו יתרצה, ילחץ את ידו של פאלרמו, ויעביר לו את הלפיד, כנראה לא שמע את החלוץ הקשיש כשזה נשאל ברדיו הארגנטיני על העניין.
זה קרה כשפאלרמו כבש את שערו ה-179 במדי בוקה, אחרי צמד מול סן מרטין, והחלוץ הקשיש יצא למתקפה שאפילו לאלון מזרחי לא היה כוח אליה. "מה, אני לא יודע כיצד ספרו את הגולים באותם ימים?. אני הבקעתי 181 שערים, לא 180, כפי שכולם אומרים. אם פאלרמו רוצה לעבור אותי הוא חייב להבקיע עוד שלושה!", אמר הקשיש, ורמז לספירה שגויה של שעריו.
באותו ראיון חשף גם השחקן לשעבר את הסוד ליכולת ההבקעה הפנומנלית שלו ("בתקופתי, אם שחקן לא היה מוסר לי, הייתי מיד פונה להנהלה כדי שיחליפו אותו באחד אחר, כזה שמוסר לי"), אבל חרף הטרוניות, כנראה שלא הרבה הקשיבו לווראז'ו. ב-2 למרץ כבש פאלרמו את שערו ה-180 נגד חימנסיה בליגה והשווה את השיא. 'אל לוקו' לא אהב אמנם את העובדה שזה היה בפנדל, אך בכל זאת בא על סיפוקו. ארבעה ימים לאחר מכן הבקיע את השער ה-181, בדקה ה-82 של משחק גביע הליברטדורס בין בוקה ג'וניורס לאטלס המכסיקנית.
אלא שאם אתם חושבים שכאן נגמר העניין, אתם טועים. הרוח של הספורטאי הזקן, שנלחם בקנאות על שיאו כאילו הוא בן 30, פתחה תיבת פנדורה, שרמזה כי התיעוד והרישום הלא מדויקים וההבדלה בין העידן החובבני לעידן המקצועני יצרו בלבול רב ואי הבנה. אמנם בקרב התקשורת כבר הוכתר פאלרמו באופן רשמי כמלך השערים של הקבוצה בכל הזמנים, אבל בקרב אוהדי בוקה ניטשים עדיין ויכוחים עזים לגבי זהותו של המבקיע המוביל. במהלך תשע השנים כבש וראז'ו בבוקה 194 שערים, אלא שהמספר הרשמי שהוכר הוא 180, (כשהערכות אחרות מדברות על 181, כפי שגם טוען וראז'ו בעצמו), כיוון שזהו מספר השערים שהובקעו בעידן המקצועני של הקבוצה, שהחל בשנת 1931. לפיכך, שיאו של וראז'ו כולל רק גולים שנכבשו במסגרת הליגה, בעוד שאצל פאלרמו נמנים השערים מכל המפעלים.
לכן, יש כאלה הטוענים כי לפאלרמו חסרים עוד 14 שערים כדי להגיע ל-195 ואז להפוך למלך השערים בכל הזמנים. אלא שאז, אם כן סופרים את שעריו של וראז'ו בעידן החובבני, פאלרמו לא יצטרך להגיע 'רק' ל-195 שערים, כי אם להרבה יותר. ראשית, מקום אחד מתחת לווראז'ו, במקום השלישי בכל הזמנים, עם שער אחד פחות, ניצב דומינגו טארסקוני. האחרון, ששיחק בין השנים 1922-1932, כבש 193 שערים ב-218 הופעות (חלקם הגדול בעידן הלפני מקצועני). הרחק בפסגה ניצב לו בודד רוברטו צ'רו, כשחלק מאוהדי בוקה רואים בו כמלך השערים האמיתי של הקבוצה. אגב, גם לגבי מספר השערים שלו קיימים חילוקי דעות מסוימים. ברוב המקומות נטען כי צ'רו, ששיחק בין השנים 1925-1938, כבש 212 שערים (100 בעידן המקצועני) ב-270 משחקים, כך שלפארמו יש עוד הרבה עבודה לפני שהוא נח על זרי הדפנה. ווראז'ו? הוא ימשיך להעביר את מורשתו היפהפייה הלאה לדורות הבאים.
"כיום זה כל הזמן למסור"
חשוב לשים לב, כי מתחת לכל המספרים האלה מסתתר ספורטאי אדיר, שעדיין חי את המשחק בגיל 98. השריד האחרון ממונדיאל 1930, המונדיאל הראשון, שמספר את חוויותיו כאילו הרגע המשחק נגמר והוא מתראיין בסיומו. וראז'ו בן ה-98, המכונה פאנצ'ו, הוא פיסת היסטוריה מהלכת. הוא נולד בחמישה לפברואר 1910 ב'לוס הורנוס', חלק מלה פלאטה, פרובינציה של עיר הבירה בואנוס איירס. את הקריירה שלו הוא החל בקבוצת '12 באוקטובר' הפרגוואית, וכבר אז כבש בצרורות. במקרה אחד, הוא הבקיע 11 שערים בשלושה משחקים והדבר לא נעלם מאנשי הכדורגל במכורתו. "מה שהרבה אנשים לא יודעים, זה שכאשר הייתי בקבוצת 12 באוקטובר, אסטודיאנטס לה פלאטה רצתה להחתים אותי, אבל מכיוון שמנהלי הקבוצה אהדו את היריבה העירונית, חימנסיה לה פלאטה, הם לא הסכימו לשחרר אותי".
ההיסטוריה היא לפעמים מקרית, וכך, לבסוף, עבר וראז'ו לחימנסיה הארגנטינאית ושיחק בקבוצת החובבים של המועדון בליגה השלישית. הוא המשיך להפגיז ובאחד ממשחקי הקבוצה כבש את כל תשעת שעריה בניצחונה המינורי 1:9. "כיום זה כל הזמן למסור, לרוץ ולנוע לשטחים מתים", הסביר וראז'ו בראיון את סוד קסמו. "בעבר, האיכויות הטכניות של כל שחקן היו הדבר החשוב והעיקרי. כשהייתי שחקן צעיר הייתי חייב לעבוד קשה. כיום, שחקנים רבים חושבים שהם יוצאי דופן, אבל הם בכלל לא כאלה".
ראשי חימנסיה, שלא יכלו להתעלם מהכישרון יוצא הדופן שיש לחלוץ ברגליים, העלו אותו לקבוצה הראשונה הבכירה של המועדון, ששיחקה בליגה. ב-1929 הוביל וראז'ו את הקבוצה להישג נדיר, כשהביא אליפות ראשונה ונכון לעכשיו גם אחרונה למועדון מלה פלאטה. משם, הדרך לנבחרת הלאומית הייתה קצרה, והוא נכלל בסגל ארגנטינה למונדיאל באורוגוואי: "הייתי רק בן 20 כשנחשפתי אל העולם. הבקעתי שער אחד בסיבוב הראשון נגד מקסיקו, משחק שבו גם נפצעתי. החמצתי את משחק חצי הגמר, אבל לגמר הייתי כבר כשיר".
"אני עדיין עצבני ממה שקרה במונדיאל 1930"
כאשר מזכירים לעם הברזילאי את מונדיאל 1950, הוא נאלם דום. ההפסד בגמר לאורוגוואי נתפש עד היום, אולי כאירוע הספורט הטראגי במדינת הסמבה השמחה. הסלסאו עדיין מסרבים להאמין למה שהתרחש שם. מאז, אגב, הם לא לבשו ונשבעו כי לא ילבשו לעולם את הצבע הלבן, זה ששיחקו איתו בגמר. כך גם נתפש גמר 1930 על ידי וראז'ו. בכל הקריירה המפוארת שלו, שתדע עוד רגעים קשים, ההפסד לאורוגוואי הוא שהכי כואב לו. "אין רגע מצער יותר בחיי הספורטיביים מן הרגע הזה. עד היום אני תוהה איך נתנו לניצחון הזה לברוח לנו. אני חושב שאם הייתי נשאר על המגרש היינו מנצחים", מקונן החלוץ גם בגיל 98. אלון מזרחי, כבר אמרנו?
"ברזיל, מקסיקו וצ'ילה היו הנבחרות החלשות ביותר במונדיאל ואנחנו ואורוגוואי חזקות מאוד", ממשיך השריד האחרון מאותו מונדיאל לספר. "לפיכך, הקהל המקומי, שהאמין שאנחנו מהווים את האיום הכי גדול על נבחרתו, התייחס אלינו רע מאוד. הם השליכו עלינו אבנים בכל משחק". בגמר, הובילה ארגנטינה 1:2 בהפסקה. אבל שלישייה של אורוגוואי העניקה להם את גביע העולם הראשון. "במחצית השנייה הם שיחקו בקשיחות רבה. הם פצעו לנו הרבה שחקנים. סיימנו את המשחק עם שמונה כיוון שלא היו אז חילופים. אפילו אני כבר לא יכולתי ללכת. בכיתי כל כך הרבה בסיום. אני עדיין זוכר את זה כאילו זה היה אתמול וזה עדיין מעצבן אותי מאוד...".
אחרי המונדיאל הגיעה תקופת הזוהר של וראז'ו בבוקה ג'וניורס. קבוצת הפאר רכשה אותו תמורת סכום משמעותי בימים ההם, 10,000 דולר. אגב, המשכורת שלו נעה סביב ה-800 דולר לחודש. גם בבוקה, כמו במקומות האחרים, פרח החלוץ ועם הזמן הפך למלך השערים של המועדון. הוא שיחק בקבוצה משנת 1931 עד שפרש ב-1940, כשהוא רק בן 30. פארלמו, אגב, שבר את שיאו רק בגיל 34, נתון שחשוב לזכור.
המקור לפרישה נבע מפציעה קשה שעבר במשחקה הראשון של הנבחרת בטורניר הקופה אמריקה נגד צ'ילה. ב-30 לדצמבר 1936 פתחו האלביסלסטה את הופעותיהם בטורניר. וראז'ו כבש צמד בדקות 30 ו-43, אלא שאז נפגע קשה בברכו השמאלית. הוא עוד חזר לשחק ואף הבקיע שער בטורניר, בו זכתה ארגנטינה, אבל אותה פציעה הכריעה אותו וגדעה לו את הקריירה. חרף הפציעה הקשה החליט וראז'ו לא לעבור ניתוח. המסירות וכושר ההתמדה שלו הביאו אותו לבלות את כל השבוע במיטה, לא לצורכי כיף, אלא למנוחה כשרק ביום ראשון היה קם כדי לשחק. בשנת 38' שיחק רק משחק אחד במדי בוקה. למרות שבשנה העוקבת שיחק יותר, הוא החליט לתלות את הנעליים. אבל הלב, הלב של אגדת הספורט, עדיין מסרב לפרוש.