סלים בין השורות

אף אחד לא ציפה מהסיבוב הראשון בפלייאוף להיות מותח כל כך. הארכות, ניצחונות של השניה האחרונה, קצת מכות, קצת הרחקות, הרבה קנסות, ובעיקר דקות ארוכות של משחק כדורסל משובח. למרות כל המתח וההפתעות בדרך אל הסיבוב השני, הקבוצות שהיו אמורות לנצח, ניצחו. דטרויט, מיאמי, ניו ג'רזי וקליבלנד במזרח, סן אנטוניו, פניקס, הקליפרס ודאלאס במערב ממשיכות לסיבוב השני. אז מה היה לנו שם?

הפיניקס סאנס
למרות הפציעות המרובות הצליחו הסאנס, בראשות ה-MVP סטיב נאש, להגיע אל הפלייאוף עם יתרון ביתיות, אותו הפסידו ללייקרס כבר במשחק השני. הלייקרס המשיכו לנצח וארבעה משחקים לתוך הסדרה, הובילו הלייקרס 1-3 וכל הפרשנים כבר החלו מזילים ריר על "סדרת המסדרון" באל.איי (לייקרס נגד קליפרס. כן, כבר המציאו שם לסדרה שלא תתקיים). אבל כנגד כל הסיכויים, למרות השיפוט המחפיר ובעזרת כל שחקן ושחקן שעלה על המגרש (אפילו טים תומאס), הצליחו הסאנס לחזור ולקחת את הסדרה בשלושה נצחונות רצופים. ככה זה כשאתה משחק בשביל כולם וכולם משחקים בשבילך. את המשחק השישי הקדישו הסאנס לראג'ה בל, שהושעה לאחר שביצע עבירה לא ספורטיבית על קובי בריאנט במשחק חמש. את המשחק השביעי הקדישו הסאנס לאוהדים ולעצמם, והנחילו לפיל ג'קסון את ההפסד הראשון בסיבוב הראשון בפלייאוף.

לברון ג'יימס
או "המלך ג'יימס" כפי שהוא מכונה בפי כל. לברון התחיל את הקריירה המקצועית שלו ברעש וצילצולים, אבל במקביל ליוו אותו ספקות רבים לגבי יכולתו לממש את הפוטנציאל ואת הציפיות הרבות ממנו. הסדרה נגד וושינגטון שמה את כל הספקות בצד. כן, הוא כל כך טוב; כן, הוא יכול להביא את הקאבלירס אל הפלייאוף; כן, הוא יכול לעזור להם לנצח סדרה בפלייאוף לראשונה זה 13 שנה. וכן, הוא יכול לקלוע את הזריקה הזאת, של השנייה האחרונה, זו שתביא לקבוצה את הניצחון המיוחל. עכשיו רק נותר לו להוכיח שהוא יכול לזכות באליפות, אבל לשם כך הוא יצטרך לעבור את הפיסטונס, משימה בלתי אפשרית, במיוחד כששאר הקבוצה לא ממש עומדת בלחץ הפלייאוף.

קרון באטלר
המשחק השישי בסדרה בין קליבלנד לוושינגטון סיפק לאוהדי הכדורסל דקות ארוכות של מתח ומשחק מצוין של המלך הבא של הליגה, לברון ג'יימס, שלקח את הסדרה במו ידיו וללא יותר מדי עזרה מצד חבריו לקבוצה. אי אפשר היה להתעלם גם מהאולסטאר השני, גילברט ארינאס, שנתן ללא ספק את כל כולו על המגרש.

אבל ההפתעה של הסדרה היתה התרומה של קרון באטלר לקבוצתו. באטלר, שהספיק לבלות זמן איכות בבית הסוהר בנערותו, לשחק באוניברסיטת קונטיקט ולעבור שלוש קבוצות בקריירה הקצרה שלו, מעולם לא מצא את מקומו עד שהגיע לוושינגטון, שם הפך לאחד משלישיית הקלעים הטובה בליגה, לצד ארינאס ואנטואן ג'יימיסון. אבל לשיאו הוא הגיע בסדרה נגד ג'יימס וחבורתו, עם ממוצע 18.6 נקודות ו-8.6 ריבאונדים. במשחק השישי דפק באטלר הופעה נוסח שאקיל, כשלקח 20 ריבאונדים. הוויזארדס הפסידו בסדרה, אבל זכו בפורווארד משקיע, שכל עתידו לפניו.

השיקגו בולס
תמיד קל יותר להיות האנדרדוג של הסדרה. מינון נמוך של לחץ מאפשר לקבוצה לשחק בצורה משוחררת ממטען הציפיות. הכל טוב ויפה, עד שמדובר ביריבה כמו מיאמי. שאקיל אוניל, דוון וויד ואלונזו מורנינג עושים את המלאכה קשה יותר. אבל הבולס גילו אומץ לב וקור רוח בסידרה נגד ההיט. אפשר להגיד על אוניל שהוא מעבר לשיא, שהוא זקן ושאין לו כוח, אבל 30 הנקודות ו-20 הריבאונדים שלו במשחק השישי הוכיחו שעוד יש לו די דלק ומוטיבציה לעוד טבעת אחת לפחות. בשביל לעייף אותו, וגם כי זה מה שהם עושים הכי טוב, הבולס רצו בקצב מטורף, והוסיפו לרשימת המצטיינים שלהם את אנדרס נוצ'יוני, שהפתיע את כולם עם ממוצע פלייאוף של 22.3 נקודות ו-8.8 ריבאונדים. בסך הכל, הקבוצה שעד לפני שבועיים לא היתה בתמונת הפלייאוף עשתה חיים קשים מאד לקבוצה שנחשבת כאחת המועמדות לאליפות.

אנטוני ג'ונסון והפייסרס
עד לא מזמן היה ג'ונסון רכז מחליף לג'ייסון קיד בניו ג'רזי. אחר כך, כשהגיע לאינדיאנה, נדחק בדרך כלל אל הספסל. אבל כשריק קרלייל החליט להפוך אותו לפותח בעקבות הפציעה של ג'מאל טינסלי, לקח ג'ונסון את ההזדמנות בשתי ידיים. את העונה הוא סיים בממוצע לא מלהיב במיוחד של 9.2 נקודות נקודות ו-4.3 ריבאונדים, אבל השינוי הגדול הגיע בסיבוב הראשון נגד הנטס. בעוד הנטס מתרכזים בשמירה על ג'רמיין אוניל, התגלה הרכז השקט כמנהיג אמיתי וכאיום התקפי שהנטס לא ציפו לו. שני רק לאוניל, ג'ונסון סיים את הסדרה בממוצע של 20 נקודות, 5.2 אסיסטים ו-5 ריבאונדים. את המשחק האחרון שלו בילה בקליעה אחר קליעה, שהצטברו ל-40 נקודות. למרות ההפסד בסידרה, בתחרות הרכזים התעלה ג'ונסון על ג'ייסון קיד, ובגדול.

מיאמי היט
כדורסל זה משחק קבוצתי, ולא משנה כמה כוכבים יש בקבוצה. זה הכל עניין של כימיה. תשאלו את הניו יורק ניקס, תשאלו את קובי בריאנט, תשאלו את דווין ווייד וגרי פייטון. הסימנים הראשונים לשבר בקבוצת הגלקטיקוס שהרכיב פט ריילי במיאמי התגלו כבר בתחילת העונה, אולם חוסר ההתאמה בין השחקנים מתבלט במיוחד עכשיו, ברגעים הכי חשובים של הקבוצה. חוסר תקשורת, לחץ ועצבים היו המאפיינים העיקריים של ההיט בסידרה נגד הבולס. אחרי שיודוניס האסלם החליט לזרוק את מגן השיניים שלו על השופט, וג'יימס פוסי בחר להעיף את קירק היינריך על הריצפה, הגיע תורו של גרי פייטון לפתוח את הפה על דווין וויד לעיני כל. על שיקגו הם הצליחו לגבור, תודות למשחק מצוין של שאקיל ואניל, אבל בשביל לנצח בסיבוב הבא הם יצטרכו למצוא דרך לשחק ביחד, כקבוצה, כי זה מה שעובד בסוף היום.

סן אנטוניו
אוקיי, אז סן אנטוניו ניצחה את סקרמנטו בסיבוב הראשון. צפוי. אבל בניגוד למאבריקס, שבחרו להגיע מוכנים למשחק נגד הגריזליס, להביס אותם ולנוח, הספרס נזקקו לשישה משחקים כדי לעבור לשלב הבא. מה זה אומר? שהאלופים לא טובים כמו שהיו בשנה שעברה? שטים דאנקן לא החלים מהפציעה? שהם שומרים כוחות בשביל שיוכלו ללכת כל הדרך עד לאליפות? לא ממש.

האמת היא שטוני פארקר מעולם לא שיחק טוב יותר, ודאנקן נראה די בריא כשמתחשק לו. אז מה בכל זאת עצר בעדם מלעבור קבוצה בינונית כמו סקרמנטו בארבעה משחקים? חוץ מבונזי וולס ו-24 הנקודות למשחק שלו, הספרס נראים לא מעוניינים עד משועממים. אולי הם בטוחים בעצמם קצת יותר מדי, אולי הרעב לטבעת כבר לא מה שהיה פעם, אולי יותר מעניין אותם לדעת מה קורה אצל טוני פארקר ואווה לונגוריה בחדר המיטות. מה שבטוח, המאבריקס מגיעים לסיבוב הבא רעבים הרבה יותר לאליפות ובידיעה שזוהי השנה שלהם לקחת אותה. אם הספרס לא יתעוררו בזמן, הם עלולים למצוא עצמם מחוץ למירוץ הרבה יותר מוקדם ממה שחשבו כולם.

ניו ג'רזי נטס
וינס קארטר הזכיר למי שהצליח לשכוח שגם הוא אחד מהשחקנים הגדולים בליגה. לאחר שספג ביקורות קטלניות על ביצועיו במשחק הראשון נגד הפייסרס, חזר קרטר לעצמו ועזר לנטס לעבור לשלב הבא, תוך שהוא מוביל את הנטס בנקודות (29.2) ובריבאונדים (8.2). כל הכבוד לקרטר, אבל איך זה שקבוצה כמו הנטס הצליחה להפסיד את המשחק הראשון בבית ולנצח את הפייסרס הפצועים רק בקושי, בשישה משחקים? פג'ה סטויאקוביץ, ג'מאל טינסלי וג'ף פוסטר פצועים, ג'רמיין אוניל מחלים ושאראס עדיין מסתגל, ובכל זאת, ללא ננאד קרסטיץ, היו הנטס מפסידים בסדרה, למרות ההערות השחצניות של ריצ'רד ג'פרסון על "השלישיה הגדולה" של ניו ג'רזי. ההגנה האזורית של הפייסרס בלבלה את ההתקפה והקשתה על הנטס לממש את משחק הריצה האהוב עליהם כל כך.

כמה טיפים לסיבוב הבא נגד מיאמי: פחות דיבורים של ג'פרסון, פחות חגיגות-שאחרי-הטבעה של קרטר, פחות דקות משחק לג'ייסון קולינס, יותר דקות משחק לקליף רובינסון והרבה הרבה יותר ג'ייסון קיד יעשו את הנטס ליריבה קשוחה ולגיטימית.


דנבר וקניון מרטין
עוד לפני שהספקנו להחליט איך יסתדרו הנאגטס ללא קניון מרטין, באו הקליפרס ושמו קץ לסבל המתמשך של דנבר. כך באה לסיומה עונה עגומה של פציעות, סכסוכים וחוסר הצלחה בקבוצה שהיתה אמורה להיות בין הטובות במערב. כרמלו אנטוני היה ונשאר האור היחידי בקצה המנהרה, בעוד מרקוס קמבי מחמם את הספסל (מה עוד חדש) לצד קניון מרטין, המתקשה להחלים מניתוח בברך ומסרב לקבל עליו את מרותו של המאמן הציני ג'ורג' קארל. זה הסוף של מרטין בדנבר. אחרי עונה של חיכוכים וחילופי קללות עם המאמן ואפילו עם מספר אוהדים, הוא בדרך החוצה.

למזלם של הנאגטס, תמיד יהיה איזה פראייר שייקח מהם את הצרה. הפעם אלה הם הניו יורק ניקס, שיעשו כל שביכולתם לקבל את השחקן הפצוע והחוזה השמן, שני קריטריונים חשובים בבחירת שחקנים על ידי איזייה תומאס. גם בשביל המנהל, קיקי ואנדוויי זהו סוף הדרך, לאחר שבעל הקבוצה, סטן קרואנק, הודיע ביום שישי האחרון כי החליט לא לחדש את החוזה עם הג'נרל מנג'ר היוצא. עכשיו רק נותר לדנבר למהר לחתום חוזה הארכה עם כרמלו אנטוני, ולחכות בכליון עיניים לעונה חדשה וטובה יותר.

דטרויט
המועמדים הראשיים לאליפות נתנו בסך הכל סדרה טובה לכל הדעות. הם ניצחו בחמישה משחקים, ולא נתנו למילווקי לדרוך עליהם יותר מדי, להוציא ערב אחד בו הובסו 124:104. אבל הבעיה העיקרית של הפיסטונס היא שיטת המשחק של פליפ סונדרס. נכון, הם עדיין הכי טובים בליגה, אבל ההגנה שלהם לוקה בחסר וההתקפה שלהם מוציאה את בן וואלאס מהלופ, מה שעושה אותו הרבה פחות מאושר ואת ממוצע הנקודות שלו נמוך במיוחד (2.4). בניגוד לעונה שעברה תחת לארי בראון, הפיסטונס הירשו לקבוצה היריבה הרבה יותר נקודות למשחק (97.6) בסיבוב הראשון ונכשלו בשמירה על מייקל רד. סביר להניח שגם את קליבלנד הם יצליחו לנצח די בקלות, אבל בשביל לקחת עוד אליפות הם צריכים לדאוג שביג בן יהיה מבסוט, ולחזור לשיטת ההגנה שהביאה להם את הטבעת הקודמת.

המרפק של קובי בריאנט
יש משהו מיוחד במרפק של קובי בריאנט. משהו שמושך שחקנים מקבוצות יריבות לקפוץ עליו עם הפנים. מייק ביבי עשה את זה בגמר המערב ב-2002, ראג'ה בל עשה את זה פעמיים בסדרה נגד הלייקרס, ולאנדרו ברבוסה קפץ לו לתוך המרפק בכזו התלהבות, שהוא נזקק לארבעה תפרים לאחר מכן. בשלושת המקרים הצליח בריאנט לחמוק משריקה לעבירה, ככה סתם כי הוא כוכב. אבל כל המרפקים שבעולם לא עזרו לו כנגד ראג'ה בל, עליו אמר בריאנט בזלזול כי "אינו מכיר את הבחורצ'יק" וכי "כנראה לו חיבקו אותו מספיק כשהיה ילד". אפשר להתעלם לרגע מההשלכה הברורה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, שבל הצליח להגביל את בריאנט ל-24 נקודות במשחק. המשחק היחידי בו קלע 50 נקודות היה המשחק ממנו הושעה ראג'ה בל.

רג'י אוונס מושך בגזר
מרפק לתוך הפנים זה אולי לא בסדר, אבל יש דברים שממש לא צריכים להתרחש במהלך משחק כדורסל. דבר כזה התרחש בשבוע שעבר, כשרג'י אוונס מהנאגטס שלח ידיים לכריס קיימאן מהקליפרס, במהלך ניסיון לעצור את הסנטר ארוך השער. לפי קמאן, אוונס תפס אותו במפשעה ו"משך חזק". על המהלך המביך הזה קיבל אוונס קנס של עשרת אלפים זו כנראה לא הפעם הראשונה בה אוונס משתמש בתרגיל ההגנה הייחודי. אלטון ברנד סיפר לתקשורת על קלטת וידאו המוכיחה כי אוונס נהג לשלוח ידיים לשחקנים כבר בימי הקולג' שלו. אולי הוא בכלל רצה להיות רופא.

השיפוט
תלונות נגד שיפוט גרוע ולא הוגן אינן דבר חדש ב-NBA. הליגה מרוויחה לא מעט כסף על קנסות שהיא נותנת לשחקנים ומאמנים שמעיזים לבקר את השופטים. השנה החליטו קברניטי הליגה לשים דגש מיוחד על עבירות קשות והורו לצוות השופטים לשמור על הסדר ביד חזקה ולא לאפשר למהומות להתפתח על המגרש. עד כדי כך לקחו השופטים ללב את ההוראה מלמעלה, שכאשר סימן מאמן הנטס לורנס פרנק לאחד משחקניו את התרגיל הבא, לא היססו לשרוק לו לעבירה טכנית. סחתיין על התגובה המהירה.

ההגנה של וושינגטון
איך, איך השארתם את דיימון ג'ונס פתוח לקלוע את סל הניצחון במשחק השישי נגד קליבלנד ונתתם ללברון לקלוע סל ניצחון בליי אפ במשחק החמישי?