הטובים
1. קאמבק קיד. טי. ג'י. פורד עושה קאמבק. במשחק הראשון נגד פילי- 16 נקודות, 14 אסיסטים, 9 ריבאונד. מפלרטט עם טריפל דאבל חלומי, ועוד אחרי היעדרות כל כך ארוכה. בסופו של דבר הוא שחקן השבוע הראשון (לצד קובי בראיינט), עם 39 דקות לערב, 14.5 נקודות, 10.5 אסיסטים, 5.3 ריבאונדים והמון רעב ואנרגיות מטורפות. אם גראנט היל היה הסיפור האנושי המופלא של השנה שעברה, טי. ג'י. פורד עושה סימנים ראשונים של מועמד מוביל לתואר המכובד השנה.
2. שידור חוזר בדרך? סאן אנטוניו פתחה את העונה באופן כמעט מושלם. המשחק שלהם כל כך זורם, חלק, רגוע וטוב. הם יודעים להשתמש בכל העומק העצום שיש להם כדי לנצח יריבות ונראים כאילו הם בהילוך שני, ויש להם את הפונדמנטל הגדול, טים דאנקן, שנמצא בכושר נפלא ורשם השבוע את החסימה ה-1500 בקריירה. מנגד, היריבה בגמר של אשתקד, דטרויט, לא נראית פחות טוב. אחרי כל החששות שליוו את האוף-סיזן נראה שהשינוי היחיד שחל השנה בקבוצה, בינתיים, הוא השיפור בהתקפה. בינתיים, מעבר להגנה הנהדרת הרגילה שלהם, הפיסטונס גם קולעים 102 נקודות לערב, ונראים מאושרים מהחיים.
3. גאסול יכול הכל. פאו גאסול החמיץ 26 משחקים בשנה שעברה עקב פציעה, וכל העונה של ממפיס נפגעה בהיעדרו של הטאלנט הספרדי. בינתיים השנה פאו מדהים, מתחפש לקווין גארנט עם מספרים יוצאי דופן, ומשפר כל קטגוריה של המשחק (למעט אחוזי עונשין). 24 נקודות (55% מהשדה), 8.3 לוחות, 4 כיבודים ו-3 חסימות הם מספרים נהדרים, והדובים מממפיס, אשר חזו להם עונה בינונית ומטה, פותחים עונה עם שלושה ניצחונות מתוך ארבעה משחקים, הרבה בזכותו של הפורוורד המעולה. שימו עין על גאסול, אחת המניות הטובות בליגה.
4. שמח אחרי הסערה. ניו אורלינס/אוקלהומה פותחת את העונה באופן נהדר, מפתיע ומבטיח. הקבוצה שהחלה את העונה שעברה עם 2 ניצחונות בלבד ב-31 המשחקים הראשונים של העונה, משיגה השנה את הניצחון השני כבר במשחק השלישי. ואם זה לא מרומם נפש, מה כן?
הצרעות שחטו את המלכים בליל הפתיחה של העונה, ולאחר ערב חופשי בקליבלנד חזרו לנצח, והפעם ביוסטון, עם נתון מרשים של 0 (!) זריקות משלוש. הקבוצה נהנית בינתיים מיכולת יוצאת דופן של החמישייה הפותחת, עם חלוקת נקודות נדירה של 15.7, 14, 13.7, 13.3 ו- 10 נקודות לחמשת השחקנים המובילים. וכל זה עדיין בלי דזמונד מייסון שנראה לא מחובר לקבוצה, ועדיין לא התאקלם ועיכל את הטרייד שהעביר אותו לקבוצה תמורת ג'מאל מגלור. יש עתיד במפרץ.
5. שקט בעין הסערה. לוס אנג'לס היא המקום הכי סוער שאפשר לחשוב עליו, עם לחץ אדיר וציפיות בשמיים. והנה, הלייקרס נהנית בתחילת העונה הזו משקט תעשייתי יוצא דופן, ומשינוי ניכר בפתיחת העונה בתפקוד השחקנים בקבוצה. קחו למשל את קובי, עם יכולת שיא לא אנושית כמעט, 36 נקודות למשחק, ב-50 אחוזים מהשדה, עם כמעט 6 ריבאונדים ו- 5 אסיסטים, ונתון מדהים של 0 סלי שלוש אחרי 5 משחקים (רק 3 זריקות). צריך להזכיר - הבחור זרק כמעט 6 זריקות מרחוק למשחק בשנה שעברה.
לא פחות חשוב מקובי, הגניבה הגדולה העונה לשם המוזר סמוש פארקר. פארקר זה לא נבחר אף פעם בדראפט, והסתובב לו בליגה עד השנה בלי למצוא את עצמו בשום מקום. שיחק כמה דקות פה ושם (קצת כמו דארקו, לא?) עד שמצא בית חם במשולש של פיל ג'קסון. עד עכשיו 36 דקות לערב, 14 נקודות (60% מהשדה!!!), 4 ריבאונדים ו- 4 אסיסטים (3 משחקים של 20 נקודות או יותר). בהתחשב בעובדה שגם לאמאר אודום הפנים את ההשוואות לסקוטי פיפן ומנהל את ההתקפה מהצלע שלו במשולש היטב, בקרוב מאד נדע אם הלייקרס מצאה סוף סוף את ההשראה שבזן, או שזו רק התעלות רגעית.
אל תפספס
הרעים
1. מלכים עירומים. אז נכון שהקהל באוקלהומה היה בטירוף, ונכון שניו אורלינס שיחקה כאילו מחר נוחת עוד הוריקן, אבל איפה סקרמנטו בכל הסיפור? סאק קלעה 67 נקודות במשחק הפתיחה, וספגה 93, מול אחת הקבוצות שנחשבה לפני תחילת העונה לחלשות בליגה. המשחק השני של סאק לא ממש שיפר את ההרגשה, ואחרי ניצחון קשה במשחק השלישי חזרו המלכים למשחק נטול השראה במשחק הרביעי והפסידו לדטרויט המשייטת, הפסד שקטע רצף ניצחונות של סאק על הבוכנות בארקו ארינה, רצף שהחל בפברואר 1996. גם המיצג האומנותי שהוצג בארקו ארינה לפני תחילת המשחק מול דטרויט (בתים נטושים ומכוניות עולות באש בדטרויט) לא הוסיף כבוד למועדון או תחושה שמישהו שם שולט בעניינים.
2. נדוש, אבל נדרש. טורונטו. ארבעה הפסדים רצופים (בהפרש ממוצע של 15 נקודות), ללא סדר או תוכנית בהתקפה, פיגור ענק בריבאונד אחר הקבוצות האחרות, וכאוס כללי. כואב הלב לראות את כריס בוש מתבזבז בין נפולת הנמושות הזו, המתכנה קבוצת NBA. אפילו למכבי תל אביב אין במה להתגאות, כי יש כל קבוצה אירופית סבירה יכולה לנצח בערב נתון את החבורה הקנדית המבולבלת.
3. דארק דארקו. ה"דארקו ריפורט" החיובי של הפרי-סיזן מתחלף באחד שלילי עם תחילת העונה. במקום הפריצה הצפויה בדקות משחק ובמספרים הסטטיסטיים, אנו מקבלים את דארקו ל-8 דקות פה, 4 דקות שם. השיפור הכי משמעותי שמצאתי אצל הפרי הלא בשל הוא העלייה מממוצע של 0.4 איבודים בשנתיים הראשונות, ל- 1 השנה. אז מה התירוץ עכשיו? פליפ סונדרס? אולי דארקו עצמו?
4. תולעים בתפוח. אז לארי בראון הגיע לניו-יורק על תקן קוסם, והאוהדים חשבו שסוף סוף יהיה כאן סדר בבלאגן. אבל סדר בבלאגן משמעותו קודם כל סדר פסח, וזה מדאיג מאד בהתחשב בכך שפסח עוד רחוק. ארבעה הפסדים בארבעת המשחקים הראשונים של העונה, מארבורי (עיין ערך "הרכז הטוב בליגה") עוקץ את בראון, ולהיפך, והאנרגיות השליליות מתחילות להשפיע גם על השחקנים עצמם, אשר לפי דיווחים לא ממש מסתדרים זה עם זה ברמה האישית. לא ברור מה האפ-סייד של הניקס השנה, אבל את הדאון סייד זכינו לראות על ההתחלה.
5. מנוע דיזל מקולקל. אמרו על מיאמי שהיא השתמשה יותר מדי בשאק דיזל בשנה שעברה. השאק שיחק 73 משחקים, אחרי שלוש שנים ברציפות בהן שיחק 67. בסוף הדרך, כשהכסף על השולחן, שאקיל לא היה בקו הבריאות (גם וויד לא, למען האמת) ולא יכול היה לשאת את מיאמי על הגב כל הדרך עד גמר ה-NBA. השנה הזו החלה ב-28 דקות בממוצע למשחק עבור השאק, ופציעה מהירה בקרסול ימין. כולנו זוכרים כמה זמן לקח לטים דאנקן להתאושש מפציעה דומה בשנה שעברה, והחשש הוא שגם שאקיל לא יחזור לעצמו בזמן סביר, או גרוע מזה- ישוב וינקע את הקרסול המועד פעם נוספת.
בלי שאקיל, מיאמי מקרטעת למאזן בינוני, וסימן שאלה מרחף כרגע על הציפיות הגבוהות שבנו שם לפני העונה.
קטנה לשבוע הבא:
הקרב על הבכורה. שתי הנציגות של העיר לוס אנג'לס פתחו את העונה היטב. הקליפרס עם חמישה ניצחונות מול הפסד אחד, והלייקרס עם שלושה ניצחונות ושני הפסדים, אבל עם יכולת מפתיעה ומבטיחה. הקליפרס ימשיכו את מסע המשחקים שלהם בשבוע הקרוב מחוץ ללוס אנג'לס, ויפגשו את אטלנטה ופילדלפיה ולבסוף יחזרו הביתה למפגש מול מילווקי. הלייקרס מצדם יצאו אף הם לשני משחקי חוץ, מול פילדלפיה וממפיס, בטרם יחזרו אל הסטייפלס למפגש עם ניו-יורק. אחרי המשחקים האלו, בסוף השבוע הבא, ביום שישי (18.11), ייפגשו הלייקרס והקליפרס לקרב ישיר, אולי על ראשות הבית הפאסיפי. יהיה מעניין, אנחנו נעקוב.