לברון ג'יימס, האיש הרע הכי טוב שתראו

"Profit, profit, nigga I get it – everybody know I'm a motherfucking monster"
(קניה ווסט, Monster)

התמונה מעל משמשת כדרך הטובה ביותר לבחינת היחס שלכם כלפי לברון ג'יימס: אם הלשון בחוץ מזכירה לכם את ג'ורדן, כנראה שאתם נמנים על פמליית המעריצים של המלך. אם האסוציאציה שעולה בראשכם היא של נחש, אתם איפשהו בין השונאים, המקטרגים והמיואשים מהצלחתו המסחררת בפלייאוף 2011, של המפלצת שלקח את כישוריו לסאות' ביץ'. אבל דבר אחד בטוח: אפילו הצופה האובייקטיבי ביותר אינו יכול להישאר אדיש לתמונה הזאת - וגם לא לפלייאוף שלברון נותן עד כה. אז סופסוף לברון מרגש אותנו. אומנם מדובר ברגשי שנאה ותסכול אצל הרוב, אבל זה רק הולם לתחילת העשור הזה שמסתמן כעשור של הנבל, לא של הסופר גיבור.

תחשבו על זה: על תואר איש השנה של מגזין "טיים" התחרו מארק צוקרברג – מייסד פייסבוק החולש על כל פרטינו האישיים, ומצטייר כחתיכת סוציומט מגלומן בסרט "הרשת החברתית" – ומולו ג'וליאן אסנג', מייסד ויקיליקס שזורע תוהו ובוהו ברחבי העולם וגם נראה כמו נבל קלאסי מסרטי ג'יימס בונד. גם סדרות טלוויזיה עם גיבורים שנויים במחלוקת כמו "דקסטר" ו"שובר שורות" מצביעות על מגמה ברורה: זו שעתם של החבר'ה הרעים.

לכבוד פתיחת העונה, עלתה פרסומת חדשה ומבריקה של נייקי בכיכובו של לברון, הראשונה מאז החלטתו לנטוש את קליבלנד ולהצטרף לוויד ובוש במיאמי. לאורך דקה וחצי, לברון פונה לקהל מבקריו ושואל רטורית, "מה עלי לעשות?". אחת מהאפשרויות שהוא מעלה היא "האם לקבל על עצמי את תפקיד הנבל?", ולאחר מכן התשובה כן מהדהדת.

מיאמי ולברון פרחו העונה מול קהל עוין, ובמידה רבה ניתן לומר כי זה מה שהדביק את הקבוצה והניע אותה. אם במשך שנים תהינו מהו המהלך שהפך לסימן ההיכר של לברון, השנה ברור שמדובר בריצת אמוק לאורך הפרקט וחסימת היריב שבדרך לסל במתפרצת. אומנם מהלך יפה ומלהיב, אבל בסופו של דבר, מהלך הגנתי שמונע נקודות. ברור לכולנו מי במהלך כזה הוא הגיבור שמתמודד נגד כל הסיכויים ומי המפלצת שרודפת אחריו, מי כאן אינדיאנה ג'ונס ומי תופעת הטבע - סלע מתגלגל ומתוכנת היטב.

אז אם לברון הוא המפלצת בסיפור, מי כאן מגלם את ד"ר פרנקנשטיין? קל מדי לפטור את לברון כמוצר של נייקי או יציר כפיה של התקשורת, אבל הצלע השלישית במשולש היא אנחנו, קהל הצופים. לאורך שנות ה-90 הפנמנו את "נוסחת ג'ורדן", לפיה השחקן הכי דומיננטי בעולם חייב "לסחוב" את קבוצתו על כתפיו, ומכאן גם לשחק בסגנון אינדיבידואלי מאוד ספציפי, ושכחנו שכדורסל הוא קודם כל משחק קבוצתי.

"אבל בכדורגל עושים את זה כל הזמן, לא?", אמר לי חבר קרוב לאחר "ההחלטה". אז נכון שכדורגל הוא ספורט קבוצתי יותר עם פחות מקום למהלכי אחד על אחד, מצד שני גם כדורסל זה לא טניס. כל מי שסולד מסגנון המשחק הצפוי, האנוכי והאינדיבידואלי שהבולס שיחקו רוב הפלייאוף סביב דרק רוז; מהסגנון שמיאמי וקליבלנד שיחקו בשנים קודמות סביב וויד ולברון; מהסגנון שקובי בריאנט עדיין נוטה לסגל לעצמו מול הגנות קשוחות המשבשות את התקפת הלייקרס; וסולד גם מדיבורי הסרק שצצים בעקבות תצוגות על או נפל הנובעות מסגנון משחק שכזה (כמו "נוביצקי לוזר", "בריאנט כן/לא ג'ורדן") - מי שסולד מתופעות רווחות אלו, ימצא את חצי הכוס המלאה בשיתוף הפעולה בין וויד ולברון.

בגלל שפה בעצם קבור הכלב. אומנם היו לא מעט אוהדים, לא של קליבלנד בהכרח, שרצו לראות את לברון "נשאר בקליבלנד ועושה לקבוצה מה שג'ורדן עשה לשיקגו"; אבל הרוב הבינו שהמצב שם בעייתי והתרגשו לקראת קיץ 2010, עם מעבר אפשרי של לברון לניקס או שיקגו, כולל שיתוף פעולה עם סופרסטאר נוסף. אך לצד וויד? זה פשוט לא עלה בדעתנו, ומיד נוצר גם הרושם המרגיז לפיו לברון עושה לעצמו חיים קלים. כאן נשאלת השאלה איפה עובר הגבול בין אותם חיים קלים, לחיים הקשים ובלתי אפשריים שהיו מנת חלקו של לברון בקליבלנד: הציפייה שהוא יעשה הכל על המגרש, ללא כוכב משנה לצדו המתקרב לרמתו של טוני קוקוץ', שלא לדבר על סקוטי פיפן.

בין "להיות קווין גארנט במינסוטה" לבין "להיות טרמפיסט של וויד במיאמי": נראה כי זהו גבול שנקבע שרירותית ואינטואיטיבית על ידי התקשורת ודעת הקהל – ובמקרים האלה לא תמיד ברור מי מזין את מי. בחירה של לברון בשיקגו הייתה מובילה לשיתוף פעולה עם דרק רוז, סופרסטאר בעלייה ובן 22 בלבד. נצא מנקודת הנחה שהבולס היו מוצאים דרך לצרף גם את כריס בוש לתמונה, עדיין ניתן לתאר כי לא היה נוצר אותו מחול שדים שליווה את הקמתה של מיאמי המחודשת.

זאת בגלל הנחת המוצא שלפיה לברון היה הופך לבעל הבית בכל קבוצה מלבד הלייקרס של בריאנט וכאמור, מיאמי של וויד. אז לגבי הטענה ש"לברון הגיע לקבוצה של וויד", היא מוטלת בספק כבר במהלך פלייאוף זה, ספק שרק יתחזק אם לוקחים בחשבון את העובדה שלברון בן 26 וטרם הגיע לשיאו, בעוד וויד אוטוטו בן 30 ונוטה לפציעות. שני הכוכבים אומנם הובילו את מיאמי במשותף מול בוסטון, אבל לברון היה דומיננטי ויעיל יותר משני צדי המגרש בגמר המזרח – הוכחה נוספת לכך שכדורסל הוא מאמץ קבוצתי ותלוי מצ'-אפים. לגבי הטענה "וויד כבר לקח אליפות בכוחות עצמו", היא מעידה יותר עלינו ועל אותה "נוסחת ג'ורדן" שהופנמה היטב בתודעה הקולקטיבית.

הביטוי המזלזל "אליפות עם כוכבית" הוטח בעבר בסן אנטוניו ספרס מודל 99', מאחר שאותה אליפות הושגה לאחר עונה מקוצרת של 50 משחקים בלבד, מיד לאחר פרישתו של ג'ורדן שיצרה ואקום בליגה. כעת יש ניסיון להצמיד ביטוי זה לאליפות של מיאמי, במידה שאכן תתממש. אבל מדובר בתווית מלאכותית: בסופו של דבר, מה שאנחנו זוכרים מאותה אליפות של הספרס זה את הגדולה של טים דאנקן בעונתו השנייה בליגה; את התואר המיוחל של דייויד רובינסון ואת יכולתם הגבוהה של שחקני משנה כמו שון אליוט, אייברי ג'ונסון, ג'ארן ג'קסון ומריו אלי ברגעים החשובים.

מה אנחנו זוכרים מהאליפות הבודדת של וויד בעונת 2005/06? אומנם תצוגת-על מצד וויד, שבהחלט ראוי לכל הסופרלטיבים והמחמאות; אבל גם שיפוט שנוי במחלוקת ובעיקר, יכולת דלה מאוד מצד מיאמי היט בגמר ולאורך הפלייאוף כולו. בהחלט ניתן לטעון כי מדובר באלופה החלשה ביותר של העשור הקודם, חולשה שבאה לידי ביטוי בעונות הבאות עד לבנייה מחדש בקיץ 2010. אבל בהתאם לתפיסה השגורה לפיה סופרסטאר צריך לסחוב קבוצה על כתפיו ולרשום הישג על שמו, וויד עשה את שלו. בוסטון ולייקרס מודל 2008 היו אז בגדר פנטזיה בלבד, כוכבי הליגה פוזרו בין הקבוצות בצורה הרבה יותר אחידה (מישהו באמת מתגעגע?).

במעבר חד לתקופה הנוכחית, שנה לאחר הדחת הקאבס על ידי הסלטיקס, מיאמי מדיחה את בוסטון באותו מעמד של חצי גמר המזרח. לברון התראיין לאחר הניצחון וחלק כבוד למורשת הקבוצתית-הגנתית שהטריו מבוסטון הנחיל לשאר הליגה: "הסלטיקס התוו לנו את הדרך כשהחליטו לבצע את הטרייד עבור קווין גארנט וריי אלן. ראינו מה שהם הקריבו כדי להתאחד ולשחק כמקשה אחת – הם זכו באליפות והיו תחרותיים בכל שנה. על מנת שאוכל להמשיך ולהתקדם בקריירה שלי, הקבוצה הזאת שהרגע ניצחנו – היינו צריכים לעבור דרכם בנקודה מסוימת".

שימו לב לניסוח שעובר מלשון רבים לגוף יחיד וחוזר לרבים: זה לא לברון שלבדו החליט להצטרף אל וויד, "הכוכב המוכח". שלישיית החברים הקרובים, שנוכחו בשילוב המוצלח ביניהם באולימפיאדת 2008, החליטו לאחד כוחות כדי להיות תלויים רק בעצמם, לא בקבוצה שתיבנה סביב אחד מהם – מאחר שקבוצה כמו בוסטון (או שיקגו הנוכחית וכל קונטנדרית פוטנציאלית אחרת עם הגנת ברזל) אכן לא מנצחים לבד. אז אפשר להתקומם עם טענות על קונספירציה והולכת שולל, או להצביע על כך שגם כוכבי בוסטון והרכבי הלייקרס למיניהם חוברו להם יחדיו באמצעות טריידים; וכאן אנחנו מתקרבים ללב העניין – מדובר בכוכבים לכל דבר מגיל צעיר, במיוחד לברון, אשר נכפה עליהם לשחק בקבוצה המסוימת שהתמזל מזלה לבחור באחד מהם בדראפט. לבוא בטענות לטריו של מיאמי, על כך שפעלו בהתאם לחוקים כדי להשיג את מבוקשם לאחר שבע שנים בליגה, זו רק דוגמה נוספת למוסר הכפול, לניגוד העניינים ולחוסר סימטריה שבין הסופרסטארים בליגה לבין אוהד הכורסה המצוי.

כי הפער שבין קהל האמפיתיאטרון לגלדיאטורים עדיין קיים, רק שכיום הקהל קרוב-רחוק מתמיד, הודות לאמצעי התקשורת וטכנולוגיות ווב 2.0 שמספקים לנו שפע של מידע זמין ומיידי. למרות זאת, לצופה הממוצע עדיין אין מושג מה זה אומר להיות שחקן NBA, על אחת כמה וכמה אחד כמו לברון, שיועד לגדולה מגיל כה צעיר. הקמפיין של נייקי בפלייאוף 2006, הראשון בקריירה של לברון, נע סביב המוטו Witness – "היו עדים". אבל בתרבות של ממליכים וצולבים, קהל ה-NBA לא מסתפק בתפקיד של עדים בלבד, אלא גם ממהר לשפוט ולחרוץ את גזר הדין. לפעמים מוקדם מדי. מי שממהר להכריז כי ההיסטוריה זוכרת, צריך להעיף מבט בקריירה רבת התהפוכות של קובי בריאנט ומגוון הדעות שניתנו עליה עם כל הישג או מפלה.

בשורה התחתונה, לברון עשה את הבחירה הטובה ביותר עבורו, לא עבור האוהדים: חלקם רצו לחזות בו מביא נחת לתושבי קליבלנד, אבל הוא ראה כמה משנות השיא של גארנט התבזבזו בבינוניות של מינסוטה; היו מי שרצו לראות את לברון יורש את ג'ורדן בשיקגו, מחזיר את הניקס לימי התהילה, עושה את הבלתי ייאמן עם הקליפרס או הנטס – אבל היו לו סיבות טובות לוותר גם על יעדים אלו.

אז נכון שזה נראה בלתי ספורטיבי והוגן, במיוחד עם מקצה השיפורים שיחול בסגל של מיאמי בשנים הבאות, וכמובן שיפור התיאום בקרב הטריו. רק שהדרך מלחוש כך עד להאשמת לברון ושות' בקיצורי דרך, חוסר ספורטיביות ושאר דברי ביקורת, היא דרך חתחתים עקומה. כאשר הצופה הממוצע משווה את מה שקרה במיאמי, להרכבת קבוצה אחת של השחקנים הטובים ביותר במגרש השכונתי, הוא נוגע במהות העניין אבל מחטיא את העיקר – השחקנים הטובים ביותר אכן מעדיפים לשתף פעולה זה עם זה, במקום להיות מוקפים בשחקנים נחותים, שלצדם מלוא הכישרון שלהם אינו בא לידי ביטוי.

אבל זה לא אומר שהם נרתעים מהתמודדות נגד יריבה בסדר גודל דומה: הלייקרס שעוד עשויים לשלוף קלף מנצח ולהתאושש, צעירי שיקגו ואוקלהומה סיטי למודי הניסיון, כוכבי הניקס במידה שהקבוצה תיבנה כהלכה, אפילו הנטס או הקליפרס אם יקומו שם שילובים של דרון וויליאמס ודוויט הווארד, או כריס פול ובלייק גריפין – כל אלה יכולות לשמש כיריבות יותר מראויות למיאמי בשנים הקרובות; וזה בלי לזלזל בחבר'ה הטובים מדאלאס בראשות דירק נוביצקי וג'ייסון קיד, שגם כותב שורות אלה מחזיק להם אצבעות. זה דבר אחד לשמש כפרקליט השטן, אבל לעודד אותו בפועל?

"Everybody wanna know what my Achilles heel is? LOVE – I don’t get enough of it"
(ג'יי זי, חברו הקרוב של לברון, מתוך Monster של קניה ווסט)