משחק הפלייאוף השלישי בין הניקס לסלטיקס נפל על העיר ניו יורק כמו ביצת שוקולד לחג האיסטר. לאחר צמד משחקים אצל היריבה השנואה מהמזרח, בהם הוכיחו הניקס כי הם אחת מקבוצות הפלייאוף הטובות במשחק של 47 דקות, ואחת הקבוצות הגרועות של הדקה האחרונה, הגיע צמד המשחקים אל האולם הביתי שלהם, "הוורלד מוסט פיימס ארינה" ביום שישי הטוב שלפני חג הפסחא. האווירה בעיר, כיאה לקבוצה מנוסת מפלות בשנים האחרונות, היא של אופטימיות זהירה.
המאמן מייק דאנטוני ועוזר המאמן האח הבכור דן דאנטוני (מישהו אמר נפוטיזם?), הראו בשני המשחקים הראשונים שהגנה היא לא מילה זרה. הניקס אשכרה הראו ניצוצות של משחק אגרסיבי ושמרו באופן ראוי. אולי העובדה שכרמלו וארבעת הגמדים כמעט והצליחו לגנוב משחק להול אופ פיימרס מבוסטון, ואולי זו העובדה שעם החלטות כמו של צמד האחים דאנטוני בדקת הסיום יותר גרוע כבר לא יכול להיות, אבל ברחבי העיר היתה תחושה שהניקס יכולים לקחת את שני משחקי הבית ולהפוך את הסדרה לטוב מ-3. נו, הם ידעו למה צריך להדביק את המילה "שביר" על ארגז האופטימיות.
הנהלת הניקס, בניגוד לרוב קבוצות הפלייאוף שמחלקות חולצות טי בצבע הקבוצה המקומית, שיוצרות הומוגניות מרשימה בקהל, החליטה, אולי בשל ראיית הנולד, לחלק לכל אוהד בכניסה מגבת כתומה. בסופו של יום המגבת הזו תהיה גיבורת השעה. עד היום לא הצלחתי לאבחן סופית מהו הדבר הזה שעושה את המדיסון סקוור גארדן לאולם הכדורסל הכי מהנה בתבל, אבל יוכל לספר כל שחקן ששיחק שם או כל אוהד שהיה שם שיש משהו באוויר, משהו ביציע, משהו במגרש הזה, ואכן כיאה למשחק בית ראשון בפלייאוף מאז 2004 הצופים השרו אווירה מדהימה. כמו שאמר פעם שלמה שרף, בוסטון נראו ככלה ביום חתונתה שיודעת שהיא הולכת לחטוף רק אינה יודעת כמה. חבל שהחתן תפס רגליים קרות.
***
האופטימיות הקוסמית נגמרה בתוך שלוש דקות מפתיחת המשחק, כשהסלטיקס עלו ליתרון 0:9. אמארה, שנפצע במשחק מספר 2, הופיע למשחק ואף פתח בחמישייה, אבל זה לא היה אותו אמארה. הניקס התקשו להיכנס למשחק.
ספייק לי, ששמר אמונים לרוקי לאנדרי פילדס ולבש את חולצתו כמו שהוא נוהג לעשות במשך כל העונה, עוד ניסה ליצור עניין מסוים ולהוציא את קווין גארנט מריכוז, אבל אפילו האיש והקוריוז לא הצליחו לשנות את המומנטום והרבע הראשון היה בשליטה מוחלטת של הירוקים, שגמרו אותו ביתרון 7. ברור לנו שאקדח המופיע ברבע הראשון חייב לירות ברבע השלישי.
הרבע השני היה כבר יותר שקול, כשהתותחים הכבדים משני הצדדים נכנסו לעבודה. מהצד של בוסטון זו הייתה חזרה לשגרה כאשר רייג'ון רונדו מצא פעם אחר פעם את פול פירס וריי אלן, ואילו בניו יורק גם הייתה איזו חזרה לשגרה שהתאפיינה שוב ושוב בהכנסת כדורים לג'ארד ג'פריס אל מתחת לסל, כשהוא מוצא כל פעם דרך יותר מקורית ומכוערת להחטיא או לאבד כדור, וכאילו לדרוך לכל אוהד ניקס על פצעי ההתקפה האחרונה ממשחק מספר 2.
הרבע השני נגמר ביתרון של 8 נקודות לבוסטון, כך שאת דקות ההפסקה יכלו האוהדים המקומיים לבלות כשעדיין מקננת בהם תקווה.
***
הרבע השלישי. פעם אחת בחיי קיויתי לראות משחק NBA שהמטרה המרכזית של הצופים בו היא לעודד ולא על מנת להכנס למסך הגדול, אבל שש דקות מפתיחת הרבע עלתה בוסטון ליתרון של 15 נקודות כאשר פול פירס, ג'רמיין אוניל וריי אלן בלתי ניתנים לעצירה. על כולם ניצח מי אם לא ה"רוצח השקט" רייג'ון רונדו, שסיים את הרבע עם טריפל דאבל בדרך למשחק מטורף של 20 אסיסטים. וכן, כל שנותר לי לשמוע מסביב היה "איי מייד איט טו דה ביג סקרין". קבינימט.
הרבע האחרון, כמו שאומרים תמיד, שוחק לפרוטוקול בלבד. הצופים, אותם אלו שעוד נשארו ביציע, החלו למצוא שימוש לאביזר הכתום שחילקו להם בכניסה. חלק ניגבו את הדמעות, חלק ניגבו את הזעה (הקרה) ורובם פשוט אפסנו את המגבת עמוק עמוק בתיק עד למשחק הבא. אוהד מתוסכל אחד סיכם את הערב בצורה הכי מדויקת, הוא צעק בעודו יורד במדרגות הנעות, "כן, אז מה, אז שילמתי 600 דולר על מגבת".
אל תפספס
