המאמן
הייתם קרובים: דוק ריברס וריק קרלייל.
3. טום ת'יבודו (שיקגו)
לפי המדד של ג'ון הולינג'ר, שיקגו היא קבוצת ההגנה הטובה של חצי העונה הזו. שלא במפתיע, בעונת הרוקי שלו כמאמן, ת'יבודו מוכיח מה שכבר ידענו: שבכל הקשור להגנה, אין כרגע בליגה מאמן טוב יותר. וכל זמן שעל ההתקפה אחראים רוז ובוזר, יש כאן שילוב מנצח.
2. מייק ד'אנטוני (ניו יורק)
לא תכננתי שהוא ייצא כל כך גבוה, אבל מגיע לו המון המון כבוד על כך שהוא החזיר את הניקס למחוזות הרלוונטיות. אחרי פתיחה מהוססת, ד'אנטוני הוכיח שהשיטה שלו עובדת גם עם פוינט גארד סולידי שרחוק מלהיות סטיב נאש. רק חבל שבסוף העונה הזאת יהיה גם פלייאוף.
1. גרג פופוביץ' (סן אנטוניו)
גם למאמנים זאת לא עונה גדולה בינתיים. כמעט תמיד יש קבוצות סבירות או בינוניות שמוציאות מעצמן יותר מהצפוי בזכות מאמן מוצלח (אם כי השנה, פרט לניקס לא מצאתי כאלה). גם הגדולות מגיעות לחצי עם תחושה שאפשר יותר. ובכל זאת, הגדולה של פופוביץ' השנה הייתה היכולת להבין שיש לו ביד קבוצה שונה לחלוטין מזו שלקחה את האליפויות ולשנות סגנון בהתאם: הספרס, שומו שמיים, הפכו לקבוצת התקפה קטלנית עם הגנה סבירה. פופ משתמש בכשרון העצום והמגוון שהצטבר בסן אנטוניו כדי ליצור את הקבוצה שהכי קשה לשמור עליה בליגה ומוביל אותה לקצב של 69 נצחונות (!), כל זה בלי שאף אחד משחק יותר מ-33 דקות.
הרוקי
היית קרוב: דמרקוס קאזינס.
3. ג'ון וול (וושינגטון)
פתח מצוין אבל אז נפצע, חזר, נפצע, חזר, נפצע וחזר. למרות שהתקשה לשמור על יציבות, הראה מספיק פעמים את הפוטנציאל שעוד יתחבר לשחקן ענק.
2. לנדרי פילדס (ניו יורק)
מהסיבוב השני בדראפט ישר אל החמישייה של הניקס. לא כל יום מגיע ל-NBA שחקן שכבר מהשנייה הראשונה שלו בליגה מוצא את מקומו כרול פלייר יעיל שכמעט לא טועה, מוריד טונות של ריבאונד ביחס לעמדה, תופס מקום מרכזי בקבוצה מנצחת ו... נו, עזבו שטויות, בואו נעבור לבלייק.
1. בלייק גריפין (לוס אנג'לס קליפרס)
בשביל זה האמריקאים המציאו את המונח 'נו בריינר'. הג'ינג'י מכוכב אחר לא נמצא בליגה של שאר הרוקיז, ההשוואות שלו צריכות להילקח מההיסטוריה. אם לא הספיקו המספרים המדהימים (25 נקודות, 14 ריבאונדים ו-4 אסיסטים ב-13 המשחקים האחרונים) והדאנקים המלהיבים כל משחק, בזמן האחרון בלייק אפילו הופך את הקליפרס לקבוצה מנצחת שמונה פעמים, ליתר דיוק, ב-11 המשחקים האחרונים. אני רק מקווה שכולכם עושים כמוני ודופקים על שולחן העץ שלכם כמה עשרות פעמים במהלך הפיסקה האחרונה.
שחקן ההגנה
הייתם קרובים: אנדרו בוגוט, לברון ג'יימס, דווין וויד.
3. רייג'ון רונדו (בוסטון)
רונדו עושה ב-NBA מה שדורון פרקינס עושה באירופה (וכן, יחי ההבדל הקטן): מאמלל כל גארד יריב שהוא פוגש. עם הידיים והאנרגיות הלא נגמרות שלו, רונדו הוא תופעה חד פעמית שתמיד כיף לראות בהגנה.
2. טייסון צ'נדלר (דאלאס)
הוא חזר, ופתאום נזכרנו שרק לפני שלוש עונות הוא היה מועמד לגיטימי לשחקן ההגנה של השנה עם עבודה גדולה בניו אורלינס. את העבודה הזאת הוא מביא עכשיו לטקסס, כשעל הדרך הוא ייצב את ההגנה של המאבס וחזר להיות השחקן הזה שיודע בדיוק איפה לעמוד כדי להקשות על כל חדירה של היריב.
1. דוויט הווארד (אורלנדו)
אז איפה איפה הם הסטופרים ההם? לא מזמן כיכבו במשבצת הזאת מומחי ההגנה האישית ואף קבוצה ראויה לא הייתה יוצאת לקרב בלי אחד כזה, היום עושה רושם שהגדולות מסתדרות גם בלי. הכמות העצומה של שחקנים שמסוגלים לעבור כל אחד בצעד ראשון ולהגיע לצבע הופכת את השחקנים שמביאים נוכחות בצבע למצרך החשוב ביותר בהגנה הקבוצתית כיום. על ההגנה של סופרמן עצמו אין מה להרחיב, כלום לא השתנה בשנתיים האחרונות, כלום ישתנה גם בשנים הבאות. וזה לחלוטין לא דבר רע.
השחקן השישי
הייתם קרובים: ג'ורג' היל, טיי לאוסון, ג'יי ג'יי רדיק ושאנון בראון.
3. ג'ייסון טרי (דאלאס)
בנוהל. גם בעונה לא גדולה ולא יציבה, אחד המחליפים הטובים בליגה בלי בעיה.
2. גלן דיוויס (בוסטון)
לאחרונה נכנס לחמישייה בגלל הפציעה של קווין גארנט, אבל עד אז היה עולה מהספסל ומייצר נקודות בלי הפסקה. מתפתח לשחקן משמעותי שיוכל להיכנס בטבעיות למשבצת של גארנט יום אחד.
1. ג'מאל קרופורד (אטלנטה)
קטגוריה קצת משעממת השנה, עם החשודים הרגילים שאף אחד מהם לא היה טוב במיוחד. מה שהכריע לטובת הג'מאל היו השבועיים האחרונים, בהם הפך פתאום למכונת נקודות בלתי ניתנת לעצירה (יותר מ-3 שלשות למשחק, אחוזים מטורפים מכל הטווחים) והוביל את ההוקס לכמה נצחונות מצוינים. אף מחליף אחר לא היה כל כך חשוב לקבוצה שלו בשום שלב העונה.
השחקן המאכזב
הייתם קרובים: דיוויד לי, אנדרה איגודאלה ודני גריינג'ר.
3. או ג'יי מאיו (ממפיס)
איך נראה לכם עכשיו אותו טרייד בערב הדראפט ההוא שהחליף בין לאב למאיו (וממפיס עוד נתנה בו תוספת)? או ג'יי בקריסה מוחלטת השנה, וגם ירידה לספסל לא העירה אותו. אולי הטרייד שבדרך יעזור.
2. טייריק אוואנס (סקרמנטו)
מכיוון שזה רק אמצע השנה השנייה הוא לא נמצא מקום אחד גבוה יותר. אבל נכון לרגע זה, ההשוואה לסטיב פרנסיס נראית מושלמת.
1. ברוק לופז (ניו ג'רזי)
כן, יש לו בעיות עם אייברי ג'ונסון, אבל עוד לא הבנתי איך זה קשור לכך שברוק הפך השנה לסנטר שלוקח ריבאונד הגנה אחד כל עשר דקות (!). אחרי שנתיים בהן נדמה היה שלופז הוא הסנטר הגדול הבא, השנה הוא הפך לסתם עוד סנטר שלוקח יותר מדי זריקות מבחוץ ולא מספיק אפקטיבי בהגנה. אני מקווה בשבילו שכרמלו יגיע בקרוב, כי אין כבר ספק שלהוביל קבוצה הוא לא מסוגל. האמת? אפילו לא בטוח שהוא קרוץ מחומר של מספר שתיים.
השחקן המשתפר
הייתם קרובים: למרקוס אולרידג', פול מילסאפ, דרק רוז ו-ווילסון צ'נדלר.
3. אריק גורדון (לוס אנג'לס קליפרס)
אחרי שנה שנייה מהוססת, החליט לקחת אחריות והפך פתאום לסקורר מוביל ולמספר 2 האולטימטיבי של בלייק גריפין בקבוצה הגדולה שעוד תהיה שם (ממשיכים לדפוק על שולחנות, כן?).
2. דורל רייט (גולדן סטייט)
בדרך כלל אני לא אוהב לבחור שחקנים שעברו לקבוצות כמו הווריירס, אבל האופן בו רייט לקח את הצ'אנס והפך לקלעי השלוש המוביל בליגה (2.7 שלשות למשחק) ולשחקן משמעותי ב-NBA אחרי שש עונות של כלום מראה שיש כאן הרבה מעבר לסתם עוד שחקן שמחליף סיטואציה.
1. קווין לאב (מינסוטה)
עדיין לא החלטתי מה הנתון ההזוי של חצי העונה הזאת - ה-13.4 אסיסטים של רונדו או ה-15.7 ריבאונדים של לאב. שניהם מספרים שאני לא זוכר כבר הרבה שנים. כך או כך, לאב הוכיח השנה שהוא הרבה יותר ממשאבת ריבאונדים עם פוטנציאל דניס רודמני: הוא קולע 21 נקודות למשחק עם 1.5 שלשות ב-45 אחוזים ו-6.5 הליכות לקו העונשין (87 אחוזים). ככה נראה שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה אמיתית. מישהו במקרה יודע היכן מוצאים אחת כזו?
MVP
הייתם קרובים: דרון וויליאמס ומאנו ג'ינובילי.
3. דוויט הווארד (אורלנדו)
עד הטרייד המפורסם דוויט החזיק את המג'יק כמעט לבד, אחרי הטרייד הוא מנהיג את אחת הקבוצות הטובות בליגה. סופרמן לוקח על עצמו יותר בהתקפה, שיפר קצת את הקליעה וממשיך להיות קבוצת הגנה של איש אחד. בשתי מילים: מניה בטוחה.
2. דרק רוז (שיקגו)
חצי מהזמן הוא היה בלי קרלוס בוזר, בחצי השני בלי ג'ואקים נואה, כל הזמן בלי אף גארד ראוי לידו. זה לא מנע מ-D רוז להוביל את הבולס לצמרת המזרח כמעט לבד. הרכז הנפלא נמצא בעיצומה של עונה שכמעט כל סופרסטאר בהתהוות חווה: העונה שמכריזה על כך שאתה פרנצ'ייז פלייר אמיתי. רוז הפך לאיום אמיתי מבחוץ, הוא מגיע יותר לטבעת ומוסר יותר. אפשר להכריז רשמית: לראשונה מאז מייקל ג'ורדן, לבולס יש על מי לסמוך.
1. מקום ראשון: דירק נוביצקי (דאלאס)
זאת לא הייתה חצי עונה של יחידים אלא של קבוצות (סן אנטוניו ובוסטון) וזוגות (פאו וקובי, וויד ולברון, ווסטברוק ודוראנט). לכן צמצמתי את הרשימה לחמישה מועמדים - השאר לא עשו מספיק כדי להיכנס, כולל החשודים הקבועים. לכן אני גם נאלץ לבחור כ-MVP של חצי העונה שחקן שהפסיד רבע מהחצי הזה בגלל פציעה (שווה ערך לכ-20 משחקים בעונה שלמה). אבל ב-29 המשחקים בהם שיחק, נוביצקי היה בקלילות השחקן בעל הערך הרב ביותר ב-NBA השנה. היעילות שלו הייתה בשיאה (שיא של 54.5 אחוזים מהשדה הצטרפו לאחוזים מצוינים מהשלוש והעונשין והפכו אותו לסקורר היעיל בליגה), הוא ידע להתעלות במשחקים הנכונים והוביל את המאבס למאזן מצוין שהלך לאיבוד מאז הפציעה שלו. אם הוא יחזור בזמן, יש לו צ'אנס לא רע להיכנס לרשימה מכובדת מאוד של שחקנים עם שני תארי MVP.
אל תפספס
