לברון ג'יימס, סתם ערס מצוי

ראסל ווסטברוק – הרכז המוצק, שהרים הרבה גבות כשנבחר במקום הרביעי אי שם בשלהי 2008, נראה כרגע כמו אולסטאר בלתי מעורער, שניצב כתף אל כתף יחד עם דרק רוז במאבק על תואר הרכז והשחקן הטוב ביותר של דראפט 2008 . לאחר שתי עונות ראשונות בהן הפגין ניצוצות של כישרון אדיר לצד נטייה לעשות הרבה נזק ובלגן (3.5 איבודים למשחק ו-41% מהשדה ב-2 העונות הקודמות) , ניצל ווסטברוק את הקיץ המוצלח במדי הנבחרת כדי לקפוץ כמה מדרגות, ולהפוך בבת אחת מעוד שחקן חמישייה טוב לאחד השחקנים הבולטים של חודש נובמבר בליגה. עד כה מעמיד ראסל ממוצעים של 24 נקודות ו- 9 אסיסטים למשחק ב-45% מהשדה, אבל השיפור הבאמת מדהים הוא המטאמורפוזה שעבר ווסטברוק מקו העונשין, כשקפץ מ-79% בינוניים ל- 87% מנקרי עיניים. כשזה מגיע יחד עם 9 הליכות לקו בממוצע למשחק, אפשר להבין למה ווסטברוק מודל 2010 הוא הרכז-סקורר היעיל בליגה. כל זה, להזכירכם, בשעה שהוא משחק ליד מלך הסלים ומכונת הסטטיסטיקה העונה לשם קווין דורנט. לידיעת הקוראים וויד ולברון – ככה עושים את זה.

דאלאס מאבריקס- בערך בכל עונה מגיע השלב שבו מישהו שם לב לזה שדאלאס מדורגת, שוב, ממש גבוה בטבלה, ומנצחת, שוב, את כל הקונטנדריות. או אז מכריז אותו פרשן כי הנה, סופסוף, בזכות התוספת של ג'ייסון קיד/שון מריון/קארון באטלר/טייסון צ'נדלר (הקף את הפטה-מורגנה המועדפת עליך) תהפוך דאלאס לקבוצה אמיתית, מהסוג שיש לספור גם בפוסט סיזן. אז לא, אנחנו עוד לא שם, אבל כשמגיע אז מגיע. נכון לעכשיו עומד הרצף המאבריקי של 6 ברצף, כולל נצחונות בסן אנטוניו, אטלנטה ואוקלהומה, וגם אחד קליל ומהנה במיוחד על מיאמי. איך זה קרה? טייסון צ'נדלר מהווה הפתעה נעימה, קארון באטלר החל לגלות סימני חיים, אבל עיקר הנטל, כרגיל, נופך על נוביצקי, שהנפיק ברצף הזה 28 נקודות למשחק בממוצעים יוצאים מן הכלל, ואפילו חזר לצלוף שלשות, סתם מתוך שעמום, עם 1.5 למשחק. כל זה, להזכירכם, בלי רודריג בובואה שאמור לחזור מפציעה ולהפוך סופסוף את המאבס לקונטנדרים אמיתיים. הפעם זה יקרה, אני אומר לכם.

אינדיאנה – הפייסרס, תאמינו או לא, מדורגים נכון לעכשיו במקום השישי במזרח עם מאזן חיובי, דבר שלדעתי לא נראה בעיר מאז לידתו של רג'י מילר. לא שזאת חכמה גדולה להיות עם מעל 50% הצלחה במזרח המעופש, אבל הפייסרס עושים את זה העונה בסטייל. זה התחיל בשחיטה כשרה של מיאמי בפלורידה, המשיך בכמעט נצחונות על אורלנדו ואוקלהומה (שתיים מאריות הליגה, להזכירכם), והסתיים בעשיית היסטוריה בדמות נצחון ראשון אי פעם בסטייפלס סנטר. אידניאנה, אחת הקבוצות המיותרות של העשור, הפכה השנה לקבוצה שפשוט כיף לראות ולאהוב. בהנהגת גריינ'גר האקספלוסיבי והיברט, שהפך בן לילה לסנטר מוביל בליגה (שנבחר 16 מקומות אחרי גרג אודן, מצחיק ככל שזה ישמע), מציגים הפייסרס כדורסל מהנה ושוטף. אפילו העובדה שדארן קוליסון התגלה כהר שהוליד עכבר לא מקלקלת את החגיגה. מצד שני, כל עוד אובריאן יושב בכיסא המאמן, תהיו בטוחים שתימצא הדרך להרוס את זה.

ווסלי מתיוס – ברצוני לנצל את הפינה הזאת, כדי להתנצל באופן אישי בפני בחור עלום שם, אי שם בערבות אורגון, שחטף ממני אש בקיץ על לא עוול בכפו. ביולי האחרון הוחתם ווסלי מתיוז על חוזה ארוך טווח שהפתיע לא מעט פרשנים. בדיעבד מסתבר שמחלקת הסקאוטינג של פורטלנד מבינה דבר או שניים בכדורסל, והחבר מתיוס על חוזה 6 המליונים לעונה שלו, נראה לפתע כמו גניבה אמיתית. בזמן שהאדמה מתחת לפרוייקט הנאו-בלייזרס רועדת יחד עם הברכיים של אודן ורוי, משמש הסווינגמן הצעיר כקרן אור באפלה, ומפיח רוחות של תקווה בעזרת 19 נקודות ו-3 שלשות למשחק בשבועיים האחרונים. הייתי אומר שהנה נולד לנו מועמד לתואר השחקן השישי של העונה, אלא שביום שלישי הכריז נייט מקמילן שמתיוס מוקפץ אל החמישייה הפותחת במקומו של באטום. שאפו.

סקרמנטו קינגס – לאחר פתיחת עונה לא רעה, הקינגס הם בקלות הקבוצה הכי גרועה בליגה כרגע. הם הפסידו 11 משחקים מתוך ה-12 האחרונים תוך כדי הצגת כדורסל נורא ואיום ל-20 האוהדים המבועתים שלהם, כשנכון לעכשיו, באופן מדהים, לא ניתן להצביע ולו על שחקן אחד בקבוצה שלא ניתן להגדיר את יכולתו כמאכזבת. אוואנס, המנהיג, נראה מהוסס ופצוע, וירד בכל קטגוריה סטטיסטית אפשרית, הוותיקים - דלמבר, אודריך ולאנדרי, מתקשים למצוא את מקומם ברוטציה המבולגנת, ואילו הרוקי המדובר דמרקוס קאזינס עסוק בעיקר בלריב עם המאמן פול ווסטהאל, שמצידו עסוק בעיקר בלהחליף את ההרכב מדי משחק ולמרר את חייהם של שחקניו. למעט אוואנס אין אפילו שחקן אחד ששמר על מקומו בהרכב מאז תחילת העונה, ולהזכירכם, אנחנו בתחילת דצמבר. בנוסף, הספסול של עמרי עספי הוא בושה וחרפה, והמדור הזה לא מתכוון לשתף פעולה עם אנטי-ישראלים. ווסטהאפל – הביתה!

או.ג'יי. מאיו ומארק גאסול– עם סגל מוכשר, צעיר ומהודק, היו לא מעט ציפיות בתחילת העונה שהגריזליס הולכים להוות כח עולה במערב היורד, ולאיים בפומבי על מקום בשמינייה הפותחת. בינתיים, זה לא ממש נראה ככה. האשמים העיקריים, אם צריך לחפש כאלה (וצריך), הם צמד שחקני השנה השלישית - מארק גאסול ואו.ג'יי. מאיו. בזמן שרודי גיי נותן עונת קריירה, ומייק קונלי נראה סופסוף כמו רכז לגיטימי , מצליחים שני החלקים האחרים ברביעייה לעצור את גרף ההתקדמות המצופה ממעמדת ומגילם, וללכת אחורה בצעדים גדולים מאד. מאיו, שפרץ אל הליגה בסערה, נכנס אל העונה הזו ביכולת איומה ונוראית שגרמה לליונל הולינס לגרש אותו מהחמישייה הפותחת תחת ההסבר המפוקפק שהוא מחפש שחקן שישי ו/או מחמם ספסל עבור ישבנו של רודי גיי. גאסול ג'וניור מנפיק עד כה 11 נקודות ו-7 כ"ח דלוחים למשחק בלבד (לעומת 15 ו-9 אשתקד), ובעיקר עושה בושות בהגנה. השיא היה כשלקח סייסטה במשחק מול גולדן סטייט ונתן לאנדריס בידרינס האומלל לקלוע 13-15 ולקטוף 21 כדורים חוזרים, תצוגה שהיא לבדה מספיקה כדי לקנות לו את המקום הנכסף הנ"ל.

הידו טורקוגלו – כמדי שנה, אנו שמחים לארח כאן את טורקוגלו, שמאז סאגת החוזה ההוא בטורונטו חוטף בראש מאלוקיי הקארמה, ועושה רושם שאפילו השמש החמימה של פיניקס וסטיב נאש בכבודו ובעצמו לא מצליחים להוציא מים מן הסלע הטורקי. גם בקבוצה שבה כל גופה וצ'אנינג פריי הופכים לשחקני כדורסל, מצליח הידו להידרדר עוד בביצועיו, עד לכדי 10 נקודות עלובות למשחק ב-27 דקות עלובות לא פחות. השבוע נשבר גבו של ג'נטרי, שהודיע מקומו של טורקגולו בחמישייה ייתפס מעתה בידי האקים ווריק, מה שלא בדיוק מעיד על עתיד ורוד. לא נורא הידו, לפחות יש בפיניקס אחלה קהילה טורקית.

(הברכיים של) ברנדון רוי – בשקט, ובלי המהומה התקשורתית המתבקשת, התבשרנו בשבוע שעבר שהקריירה של ברנדון רוי נמצאת ככל הנראה בכיוון של דעיכה איטית ומקגריידית, השמורה לפצועים כרוניים. בגיל 26 מגלה רוי שהסחוס בברכיו אזל ולא ניתן לשחזרו, מה שהופך את אחד הכוכבים העולים האהובים ביותר בליגה לסוג של שחקן עבר, בערך 10 שנים לפני המתוכנן. כל זה נופל על פורטלנד מוכת הגורל בדיוק דקה וחצי אחרי שהתבשרה שגרג אודן גמר את העונה לפני שהחלה, וספק אם ישחק עוד כדורסל מקצועני בחייו. הקבוצה שהיתה אמורה לשלוט בליגה בעשור הקרוב הולכת ומתפזרת לה לארבע רוחות שמיים, כשהשחקן המוביל שלה הוא למרקוס אלדריג'. במאמר מוסגר – הפציעות הלא נגמרות, בצירוף העובדה שגם אודם וגם רוי לא הושבתו בגלל פציעה פתאומית, אלא פשוט בגלל דיאגנוזה נוספת שבאה סתם ככה משום מקום, מעמידים בסימן שאלה את הבדיחה שנקראת הצוות הרפואי של פורטלנד, ומזכירה לנו שגם האלוהים של הכדורסל נמצא בסופו של דבר בפרטים הקטנים.

תואר מכוער השבוע, בלי כל תחרות, ניתן כמובן לפרשת הבאמפ-גייט הכה מתוקשרת, שבה לברון ג'יימס תיקל את מאמנו ספלסטורה במהלך ירידה לטיים אאוט. איש אינו מופתע מהעובדה שמדובר בלברון, כי הוא לא יותר מבכיין מפונק שמחפש את מי להאשים בחוסר ההצלחה שלו. אולם האופן שבו הקבוצה התייחסה למקרה, קרי – התעלמות טוטאלית, היא פשוט אקט מכוער ובזוי כלפי המאמן שאמור להנהיג את שחקני הקבוצה, ותחת זאת מגלה שאין לו גב אפילו במקרה שבו כוכב הקבוצה פוגע בו פיזית, תוך הפגנת זלזול, מפני שהמנג'ר שלו עסוק בלתזז בין חנות הג'ל הסמוכה לבין תכניותיו להשתלט על הקבוצה ועל העולם.

מקורות יודעי דבר כבר מספרים לנו שאי שם בקליבלנד עשה לברון מעשה דומה למייק בראון, וגם שם הוא יצא מהסיפור ללא פגע. קשה להבין כיצד שחקן NBA, יהא שמו אשר יהא, מרשה לעצמו להתנהג כאחרון הערסים כלפי מאמנו, ועוד מצליח לצאת מזה ללא כל פגע (למעט פרסום שלילי, אבל כזה כבר יש לו הרבה), וכיצד לא הקבוצה ולא הליגה מעזות להתמודד עם גחמותיו של ג'יימס. לנו, חובבי ה-NBA, לא נותר אלא להתבונן בנחת על מצבת ההפסדים של מיאמי ולהבין שהדג מסריח מהראש, ולא בראש של ספולסטרה מדובר פה, כן?