נאחז באוויר

התשובה לשאלה מיהו וינס קרטר תלויה במידה רבה בזהות האדם אותו אתם שואלים. ב-12 השנים שעברו מאז הגיח הפנומן ממכללת נורת' קרולינה אל הליגה המקצוענית, הוא מילא את כל התפקידים האפשריים – הוא היה הבן האהוב והיה הנבל, הוא היה המושיע והיה השעיר לעזאזל. אחד משחקני הכדורסל האהובים בדורו, שהוביל את כל מקבלי הקולות לאול-סטאר פעם אחר פעם בשנותיו בטורונטו, ובו בזמן גם אחד המושמצים ביותר – שחקן ששמו נקשר בענייני כימיה שלילית ולוזריות, והס מלהזכיר את שמו במזרח קנדה עד היום.

ובתוך כל הדואליות הזו, אולי אין זה מפתיע שהקריירה של וינסנט למאר קרטר, לפחות עד לנקודה זו, אמורה להיזכר בעיקר בזכות שלל מהלכי היילייטס עוצרי נשימה, הטבעה בלתי נשכחת אחת מעל 218 ס"מ של סנטר צרפתי באליפות העולם ב-2000, ואותה שביתה איטלקית מפורסמת בימיו האחרונים בטורונטו, ולא בהכרח בזכות תארים או הישגים קבוצתיים. למען האמת, על אף היותו אחד הסקוררים הבולטים ב-NBA בעשור הקודם, וינס קרטר זכה לעבור את הסיבוב הראשון של הפלייאוף שלוש פעמים בלבד בקריירה: פעם אחת עם טורונטו ופעמיים עם ניו ג'רזי, אך מעולם לא מעבר לכך. מה שכן זוכרים ממנו, לעומת זאת, זה לא מעט השתנקויות בשלבים מכריעים של משחקים, קבלת החלטות רעה ותחושת אכזבה כללית מחוסר היכולת של קרטר לתרגם את היכולות הפיזיות העל-אנושיות שלו למשחק הגנה קונסיסטנטי. מעבר לאותן השוואות בלתי נמנעות ובלתי אפשריות למייקל ג'ורדן, טאר-היל אחר עם מאפיינים פיזיים דומים, השוואות שתודלקו בידי מערכת יחסי הציבור של הליגה וכאלה שקרטר מעולם לא ביקש לעצמו.

אז מה יש בו, בוינס קרטר, שמעורר אמוציות כאלה? כשחקן, אין חולק שהאיש היה אחד הגארדים השלמים של התקופה שלו, שחקן שהציג חבילה שלמה בהרבה מזו שמייחסים לו, שכוללת יכולות התקפה מגוונות, מסירה טובה, ריבאונד משובח ומשחק הגנה סביר לגמרי. בנוסף, הרי שמדובר בבחור חיובי וצנוע, בנם של מור?ה למוסיקה ומנצח תזמורת, שמעורב בקהילה המקומית ותורם מזמנו וכספו לנזקקים. לא ממש הטיפוס שמושך אליו אש או אנטגוניזם. ועם זאת, המורשת שלו צפויה להיות דומה לזו של אלן אייברסון או טרייסי מקגריידי – שני שחקנים סופר-מוכשרים, שהקריירה שלהם תיזכר בתודעה של רובנו דווקא בהקשרים שליליים וקונוטציות של החמצה.

קשה לשכוח את אותה שביתה איטלקית – האדישות וחוסר החשק, בהם הודה במפורש, אגב - בחצי הראשון של עונת 2004/5, עת ניסה לאלץ את רוב בבקו?ק, הג'נרל מנג'ר של טורונטו דאז, להעבירו לקבוצה אחרת. עם זאת, איש אינו זוכר את העובדה שאלונזו מורנינג, שהגיע לטורונטו מהצד השני של אותו טרייד, סירב אפילו ללבוש את מדי הראפטורס עד שבבקוק נכנע והעבירו למיאמי, או את העובדה שקרטר, במחצית השניה של אותה עונה ממש, היה זה שסחב את ניו ג'רזי לפלייאוף על גבו, וקלע לא פחות מ-37 נקודות בממוצע בששת המשחקים האחרונים, שהבטיחו את ההעפלה.

גם אותן הדחות בסיבוב השני של הפלייאוף מקבלות מימד קצת אחר כשחושבים על זה שקבוצותיו של קרטר הודחו בכל אחת מהפעמים בידי מי שעתידה היתה להפוך לאלופת המזרח, וכי מעולם לא השכילה אף אחת מהמערכות בהן שיחק להקיף אותו במספיק כישרון כדי להגיע רחוק. קרטר פשוט עשה את מה שהוא יודע לעשות שזה לעלות לפארקט ולתת הצגה, ערב אחר ערב, אבל איפשהו בדרך הוא הפך קורבן לתפיסות שלנו אנו לגבי איך כוכב צריך להתנהג ואיך עליו לשחק. אנשים, ויותר מכך, התקשורת, תמיד יחפשו מישהו להאשים, והעובדה שקרטר היה מנציגיו הבולטים של דור ה'ג'ורדן-הבא' - עוד אחד מאלה שיועד להיכנס לנעליים של מספר 23, נעלי ענק שלא היה לו סיכוי למלא - רק הקלה על כל מי שהיה מעוניין בכך לתלות בו את האשמה לכל הרעות החולות של קבוצותיו.

רכבת ההרים המרתקת שהיא וינס קרטר קיבלה תפנית מפתיעה גם בקיץ החולף. לא בכל יום מבצעת פיינאליסטית טרייד על שחקן עם שמונה הופעות באול-סטאר וכמעט 20 אלף נקודות בקריירה, כפי שעשתה בקיץ האחרון אורלנדו. לא כל שחקן זוכה להזדמנות לכתוב את ההיסטוריה שלו מחדש. לוינס קרטר, בגיל 32 וחצי, זה קרה. הטרייד שהביא אותו מניו ג'רזי לאורלנדו ביוני 2009 במקום הידו? טורקגולו סיפק לקרטר לא רק את הצוות הטוב והמוכשר ביותר שעמו הוא אי פעם שיחק, אלא גם העמיד אותו בסיטואציה אידיאלית להצליח במקום בו נכשל שוב ושוב בעבר.

קרטר, יליד פלורידה, חזר למקום בו גדל, לאקלים תומך וחמים בהרבה מזה של טורונטו או ניו ג'רזי (תרתי משמע), ולראשונה בקריירה שלו, מצא עצמו לצידו של שחקן פנים דומיננטי ושיטה ששמה דגש על הנעת כדור ופיק-אנד-רול, בסיטואציה בה אינו חייב להיות מוקד ההתקפה ערב אחר ערב. בדומה לרון ארטסט בלוס אנג'לס, וינס קרטר קיבל הזדמנות להוכיח לעולם כי יש בו יותר משכולם חשבו, ושהוא מסוגל להיות דמות מצליחה ומועילה גם מחוץ למים שהתרגל לשחות בהם. בדומה לארטסט, קרטר מתמודד עם אתגר מלחיץ ותובעני, ויודע כי במידה ותיכשל קבוצתו מלהעפיל לסידרת הגמר, יופנו חצי הביקורת, לפני הכל, אליו. במידה וזה יקרה, לא יהיה בעובדה שבצד השני של המתרס עומד לברון ג'יימס, או בכישלון היחסי של טורקגולו בטורונטו, בכדי להמתיק את הגלולה.

נכון לכתיבת שורות אלה מובילים המג'יק 0:2 בסידרת הסיבוב הראשון מול שארלוט. את המשחק הראשון סיים קרטר עם 4 מ-19 מהשדה, 12 נקודות ו-6 עבירות, ואת השני – עם 19 נקודות ב-5 מ-10. המג'יק, שסיימו את העונה הסדירה עם 59 ניצחונות והמקום השני בחוף המזרחי, מוכשרים ועמוקים מספיק כדי לעבור סיבוב גם בלי יכולת יוצאת דופן של קרטר, אולם הסיכויים של אורלנדו לשוב אל סידרת הגמר ולזכות באליפות הראשונה בתולדותיה יקומו ויפלו על יכולתו של וינס להשתיק את אותם ספקנים שהטילו בו ספק לאורך שנים כה רבות. משחק יציב, שתי סדרות טובות, ואיזו הופעת קלאץ' או שתיים על הבמה הגדולה, יעשו למוניטין של קרטר מה שלא עשו כל אותם משחקי אול-סטאר ומאות הטבעות ווינדמיל, ויפרידו אותו מהאלן אייברסונים והטרייסי מקגריידים של העולם, אחת לתמיד. בגיל 33, אחד משחקני הכדורסל המרתקים ובו-בזמן המאכזבים של תקופתנו משחק לא רק על אליפות ה-NBA; הוא משחק על המורשת שלו.