יש להם על מי להישען

אז זהו זה, בשעה טובה ומוצלחת נגמרו לנו הקבוצות המושלמות ב-NBA כשמונה המשחקים מראה 6 ולפעמים גם 7. עם זאת, ועל אף שעדיין מדובר בשלב מאוד ראשוני של העונה הארוכה והמתישה, ניתן כבר להצביע על מגמות ראשוניות. נכון, לא תמיד כדאי לקחת אותן ברצינות - דאלאס, למשל, פתחה את עונת 67 הניצחונות שלה בארבעה הפסדים רצופים - אבל ברוב המקרים, ההתחלה מצביעה על הכיוון שאליו הולכת העונה, בעיקר לחיוב.

ההפתעה החיובית העיקרית של העונה עד כה היא דנבר. היה ברור שלנאגטס יש קבוצה טובה - למי ששכח, מדובר בקבוצה שהגיעה לגמר המערב בעונה שעברה - אבל מעטים ציפו שדנבר תהיה אחת משתי המושלמות היחידות האחרונות בליגה, שבוע וחצי אל תוך העונה. למרות ההפסד הלילה למיאמי ואיבוד המאזן הנ"ל, הפלוסים שדנבר הראתה עד כה הם אותם פלוסים ששכחנו, או לא ידענו שיש לה. שתי השאלות המעניינות בהקשר של הנאגטס נעוצות, כרגיל, בשאריות הספק: מהו סוד ההצלחה, והאם הם יכולים להתמיד ולאיים על ראשות המערב?

אז נפתח עם הסוד המדובר, אולי הסוד הכי פחות שמור בליגה: כרמלו אנתוני. מלו קלע בלי הפסקה כבר במשחקי ההכנה והגיע לעונה הרגילה מוכן מאי פעם. שני משחקים עוקבים של יותר מ-40 נקודות - 41 בפורטלנד ו-42 מול ממפיס – סידרו לו את תואר שחקן השבוע הראשון של המערב; הוא תופר ג'אמפים מחצי מרחק, קולע שלשות באחוזים טובים ובעיקר - לא מפסיק להגיע לטבעת ולקו העונשין, שגם ממנו הוא קולע באחוזים מעולים (12 זריקות למשחק ב-81 אחוזים). אחרי שלושה משחקים ראשונים מדהימים הוא נרגע קצת, אבל גם בשני הבאים כיכב בריצה שגמרה את הסיפור עבור היריבות המסכנות. בזכות כמה נצחונות קלים הוא שיחק פחות דקות, וזו הסיבה היחידה שהוא רק שני בטבלת הקלעים כרגע אחרי קובי בריאנט ששיחק חמש דקות יותר ממנו פר ערב.

לפני העונה דובר (גם כאן) על כך שאנתוני הוא האקס פקטור של דנבר העונה והיא תגיע כמה רחוק שהוא ייקח אותה. פתיחת העונה הזאת לא הגיעה משום מקום - הפוטנציאל של מלו להיות הסקורר הטוב בליגה ידוע ורק חיכינו לרגע בו הוא יתחיל לממש; הוא כבר קלע כמעט 29 נקודות למשחק לפני שלוש שנים, אבל אז זה היה בקבוצה בינונית. בעונה שעברה הוא למד להיות חלק מקבוצה גדולה ובפתיחת העונה הנוכחית הוא משלב בין ההצלחה האישית מהעבר לקבוצתית מההווה כפי שלא עשה מעולם. אנתוני מרבה לדבר על השאיפה לטבעת, ואין ספק שההצלחה של העונה שעברה עזרה לו להגיע עם מוטיבציית שיא השנה. עכשיו נראה אותו מתמיד.

כצפוי, מלו מוביל את דנבר להיות אחת מקבוצות ההתקפה הטובות של פתיחת העונה. הנאגטס מובילים את הליגה בהליכות לקו (37 פעמים לערב), מפגרים ב-0.2 נקודות אחרי פיניקס בנקודות למשחק, מוליכים את הליגה באחוזים מחוץ לקשת (47%), ושניים רק לבוסטון ופיניקס באחוזי השדה הכוללים (49%). אבל אל תטעו. הנתונים היפים והמרשימים הם לא רק כרמלו אנתוני, כמובן. גם צ'ונסי בילאפס הגיע חם לעונה הזאת, והוא קולע בינתיים 3 שלשות למשחק באחוזים מעולים בדרך ל-21 נקודות. צמד הגבוהים, ננה וקניון מרטין, ממשיכים להיות יעילים להחריד, ואל נא תשכחו את המאמן המושמץ.

ג'ורג' קארל לא רק הביא קבוצה וכוכב בעייתי למוטיבציית שיא ויכולת נפלאה בפתיחת העונה, הוא גם הבריק עם ההחלטה לשחק רוב הזמן עם שני מובילי כדור. אל בילאפס מצטרף בחמישייה אנתוני קרטר והמחליף הראשון הוא הרוקי טיי לאוסון, שנראה מצוין בינתיים. עם אחוזים נפלאים (62 ל-3, 59 ל-2) ואנרגיות, ניתן אפילו לטעון שהוא הרוקי הכי מרשים עד כה בליגה (אלא אם כן מילווקי עדיין בליגה ושכחו לספר לברנדון ג'נינגס על כך). הנוכחות של מוביל כדור נוסף מפנה את בילאפס ליצירת נקודות ודואגת לכך שכשמלו פנוי, יהיה מי שימסור לו. שלושת הפוינט גארדים מחלקים ביניהם בינתיים 11.4 אסיסטים ו-3.4 איבודים, יחס טוב שעוזר להוריד את כמות האיבודים של דנבר באופן משמעותי מהשנים האחרונות. החיסרון של השיטה המדוברת הוא בהגנה, שם דנבר לא מבריקה בלשון המעטה; שחקני הכנף היריבים מנצלים את היתרונות שלהם על בילאפס, קרטר ולאוסון וחלקם נתנו הצגות לא אופייניות, כולל 40 נקודות של או ג'יי מאיו. אבל כל עוד ההתקפה נראית כל כך טוב, לאף אחד זה לא אכפת. לא כרגע.

אז עד כמה כדאי להתייחס לפתיחה הזאת ברצינות? הרי פרט לנצחון בפורטלנד (ולהפסד הלילה למיאמי) המשחקים לא היו קשים במיוחד. חלק מהתשובה נעוצה בשחקן שדווקא יושב כרגע על אזרחי - ג'יי אר סמית'. הגארד האקספלוסיבי מרצה עונש השעיה משבעה משחקים, כך שהפתיחה ההתקפית המסחררת התרחשה ללא אחד הכלים ההתקפיים החשובים ביותר שיש לקארל להציע. סמית' היה אמור להיות שחקן חמישייה השנה, אבל ההצלחה של ההרכב הנוכחי כבר גרמה לקארל להודיע שהוא יחזור לתפקידו הקבוע כשחקן השישי, לפחות בינתיים. העובדה שכלי התקפי משמעותי כל כך עוד לא שיחק הופכת את ההצלחה של דנבר למרשימה הרבה יותר, ולבעלת סיכוי רב יותר לשרוד לאורך העונה.

אבל אי אפשר להתעלם גם מהספק שתוהה אם החזרה של סמית' לא יכולה להפריע. הכל עובד כל כך טוב כרגע, שהכנסת סקורר נוסף עלולה לקלקל ולהפר את ההרמוניה; בילאפס יחזור להיות בעיקר מנהל משחק, מלו יקבל פחות כדורים ולאוסון יתקשה למצוא דקות. לכן, המבחן הבא של קארל יהיה היכולת לשלב את JR בלי לפגוע במרקם שנוצר.

ולשם כך, המאמן העדיין-מפוקפק יוכל להשתמש באותו הכלי שעובד כרגע: האמונה העצמית. לא רק כרמלו, כל דנבר מתבססת על האמונה שהם טובים מספיק כדי להתמודד על טבעת, אמונה שהפלייאוף האחרון ביסס באופן משמעותי. כל עוד האמונה תמשיך להיות שם, כל הבעיות הפוטנציאליות יטואטאו מתחת לשטיח בקלות. דנבר היא קבוצה שמתבססת על מוטיבציה יותר משאר קבוצות הצמרת. גם בגלל שהכוכב שלה זקוק למקור חיצוני של תקווה כדי להיות בשיאו, גם בגלל שהפוטנציאל הבעייתי קיים וגם בגלל שהסגנון האנרגטי זקוק לתמריצים קבועים. בינתיים המוטיבציה גבוהה וכך גם היכולת, סימן השאלה יגיע אם וכאשר המשתנה הראשון במשוואה ייפגע.

איך זה יכול להשתנות, אתם שואלים? פציעה של אחד הגבוהים, נניח. כריס אנדרסן לא התחיל טוב את העונה וסוחב פציעה, לכן כל פציעה של אחד משני הגבוהים הפותחים - כששניהם מועדים מאוד לפציעות, בואו לא נשכח - תיצור בעיה ענקית לקארל. אם אחד מהם ייפצע לתקופה ממושכת זה יכול להוציא את האוויר מהמפרשים של מלו, ומכאן הדרך למטה קלה. זה החיסרון העיקרי בכוכב שזקוק למוטיבציה חיצונית, לעומת שחקנים כמו קובי ולברון שמונעים מדרייב פנימי בלתי פוסק. אבל כרגע הכל נראה טוב, ובגלל שהכל נראה טוב כרמלו מאמין. וכשכרמלו מאמין, בוודאי הבנתם, הוא משחק כמו שהוא משחק. כל עוד זה ימשיך, דנבר תישאר בצמרת הגבוהה – עם או בלי קולות מטילי הספק שמסביב.