פעם היה כאן טוב

מאזן בעונה שעברה: 36:46

סיימו את העונה: במקום התשיעי במערב

אחרי עזיבתו של מייק ד'אנטוני לכס המלכות של הניקס, לפיניקס נותרו שתי ברירות שמשולות לבחור שנזרק על ידי חברתו: להמשיך להתנהג כאילו שום דבר לא קרה, או לשכוח ממנה. להטביע את היגון במישהי אחרת – מישהי הפוכה, שתרגש לא פחות. הג'נרל מנג'ר של הסאנס והבחור הנזרק במטאפורה זו, סטיב קר, הלך עם האופציה השניה. קר החליט למנות למאמן הקבוצה את טרי פורטר ההגנתי בבסיסו, כשהמחשבה שעמדה מאחורי הצעד היתה כמעט מתמטית כפי שהיתה יומרנית: ההתקפה של הסאנס + מישהו שישים דגש על הגנה = הצלחה.

אלא שמשוואות מתמטיות לחוד, ומציאות לחוד. הטרייד ששלח את ראג'ה בל ובוריס דיאו לשארלוט בתמורה לג'ייסון ריצ'ארדסון – אדם נוסף שזורק שלשות ולא ממש שומר – לא עזר לסאנס החדשים/ישנים. קר פחות או יותר הודה בטעותו 51 משחקים אל תוך העונה, כשהסאנס היו אחת הקבוצות המאכזבות בליגה, ופורטר הלך הבית. הפעם, קר כבר לא חיפש את הכיוון הקונבנציונאלי, ושב בחזרה למקורות: הישר מהספסל הגיע אלווין ג'נטרי ההתקפי, שמיהר לשחרר את המושכות של סטיב נאש. לא הרבה זמן אחר כך נפצע אמארה סטודמאייר בעין, והשאיר את פיניקס להילחם על הפלייאוף לבדה. הסאנס רצו, השתפרו, הפציצו – אפילו סיימו עם 10 נצחונות יותר מהפסדים – אך לפלייאוף המערב זה לא הספיק.

באו: צ'אנינג פריי (שחקן חופשי, פורטלנד), ארל קלארק, טיילור גריפין (דראפט)

הלכו: שאקיל אוניל (טרייד, קליבלנד), מאט בארנס (שחקן חופשי, אורלנדו)

בדיעבד מתברר ששון מריון לאו דווקא היה עדיף על שאקיל אוניל, אבל שניהם חלקו תכונה בסיסית לא מלבבת במיוחד: חוסר השקט שהביאו עימם לחדרי ההלבשה. העונה, גם אם הסאנס היו יכולים להשאיר את שאקיל (ואם הקקטוס הגדול היה מעוניין להישאר), ספק אם היו עושים כך. למרות מספרים נאים ועמידות מפתיעה, בפיניקס לא היססו לשלוח את הדיזל הישר לקליבלנד בתמורה לחוזים נגמרים, אולי בהמשך הנחת החזרה למקורות שהזכרנו בקטע הקודם. לפיניקס של היום פשוט אין מה לעשות עם שאקיל.

במקביל הוארך חוזהו של סטיב נאש בשנתיים נוספות, בצעד שהיה ברובו מחווה סנטימנטלית דו כיוונית: פיניקס מסדרת לנאש עוד שנתיים של משכורת גבוהה, והרכז הקנדי מוותר, ככל הנראה, על טבעת עתידית לטובת נאמנות מרשימה. צ'אנינג פריי, פעם רוקי מצליח ובשנה שעברה השחקן העשירי ברוטציה של פורטלנד, היה ההחתמה מהשוק החופשי, והוא צפוי להשתלב היטב במסורת הסאנס בתור קלעי מצוין ושומר זוועתי.

אם החסרון של שאקיל לא באמת ישפיע על פיניקס, הרי שאובדנו של מאט בארנס יכאב גם יכאב. הפורוורד הוורסטילי שיחק בעמדות 3-4, שמר (!), מסר, דייק מבחוץ ובאופן כללי סייע לסאנס להמשיך לנצח גם בהיעדרו של אמארה בשנה שעברה. מי שאמור להחליף אותו וכן את גרנט היל בן ה-37 (שהאריך גם הוא את חוזהו במועדון, בצעד נוסף שמצביע על נאמנות בלתי שכיחה) הוא הרוקי המוכשר ארל קלארק, שכבר נראה טוב בליגות הקיץ (מה שכידוע אומר מעט מאוד) וכבר מדברים עליו כגניבת דראפט. האם הוא יוכל לתרום כבר השנה? כנראה שלא, אבל זו פיניקס – קשה לדעת.

חמישייה: סטיב נאש, ג'ייסון ריצ'ארדסון, גרנט היל, אמארה סטודמאייר, רובין לופז

ספסל: ליאנדרו ברבוסה, גוראן דראגיץ', דן דיקאו, אלאנדו טאקר, ארל קלארק, ג'ארד דאדלי, לואיס אמונדסון, טיילור גריפין, צ'אנינג פריי.

מאמן: אלווין ג'נטרי (עונה שנייה)

מועמד לפריצה:

הטרייד שהביא בזמנו לפיניקס את שאקיל היה בחלקו ניסיון נואש לרצות את אמארה סטודמאייר, שמאס בתפקידו כסנטר הקבוצה. אז נכון, שאקיל כבר לא כאן, אבל אין סיבה לצפות שסטודמאייר שש לחזור לפיבוט. הנחה זו פותחת את הדלת בפני שחקן השנה השנייה והסנטר הטבעי היחיד בקבוצה - רובין לופז. ציוות של סטודמאייר עם צ'אנינג פריי יהיה הרסני מבחינה הגנתית ולואיס אמונדסון הוא בעיקר שחקן של אנרגיה שמתאים לעלות מהספסל. רובין, הפחות מוכשר שבאחים לופז, יכול לספק מימד הגנתי שכל כך חסר בקבוצה - הוא ואמונדסון הם שני השחקנים היחידים במועדון בעלי אוריינטציה הגנתית. אם ישכיל לנצל את ההזדמנות ולחפות על מחדלי חבריו (ויהיו הרבה כאלה, ברוך השם), לופז עשוי ליהנות גם בצדו השני של המגרש מחסדיהם של נאש והיל, זכר לתנועתו המוצלחת ללא כדור.

מועמד לדעיכה:

סטיב נאש הוא מקצוען. אחרי שחתם על הארכת חוזה הוא לא הולך להוריד הילוך, אבל אותות הגיל והשחיקה כבר ניכרים בו, לכן זה רק טבעי כי מגמת הירידה שלו מהשנתיים האחרונות תימשך, והרי לא מדובר כאן בנבואה קשה לגבי שחקן בגילו ועם בעיות הגב המתמשכות שלו. בנוסף למכאובים הפיזיים, נאש סוחב על גבו הדואב קילוגרמים רבים של מפחי נפש מקצועיים, כמעט כולם שלא באשמתו. עכשיו הוא צפוי לשחק את שארית הקריירה שלו בקבוצה שוקעת, ואל תתפלאו אם הוא ישקע ביחד איתה.

אקס פקטור:

אמארה סטודמאייר בשנת חוזה. אם יצליח להישאר בריא צפויה לו שנה גדולה – לפחות בפן הסטטיסטי. מי יודע, אולי הוא אפילו ישקיע קצת מאמץ בהגנה. סטודמאייר בריא ומרוצה הוא קומבינציה שנצפית רק לעיתים רחוקות, אך כשזה קורה הוא שחקן הפנים ההתקפי הטוב בליגה, לא פחות. עם זאת, שתי שאלות תמיד מרחפות מעליו באופן די קבוע: האם הברגים מסודרים בראש, והאם הם עדיין מחוזקים בברכיים (ובשאר חלקי הגוף)? על גוף מזכוכית וראש מקש קשה לבנות קריירה. עם זאת, שנת החוזה אמורה לספק את המוטיבציה, ולגבי הפציעות נותר לנו ולאמארה להחזיק אצבעות, בתקווה שלא ישבור גם אותן.

תסריט אופטימי:

אמארה משקיע, נאש לא שוקע וקלארק מפתיע. ג'ייסון ריצ'ארדסון מנפץ את כל שיאי השלשות, אלווין ג'נטרי משכיח לגמרי את מייק ד'אנטוני (שמסיים עם המאזן השני הכי גרוע בליגה) בדרך לבחירה כמאמן העונה. פיניקס טסה כפי שלא טסה מעולם כל הדרך ל-50 נצחונות, וביסוס מעמדה כקבוצה שאף אחד, אבל אף אחד לא רוצה לפגוש בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

תסריט פסימי:

סטודמאייר נפצע באוזן מצעקה של גוראן דראגיץ' בסלובנית, מחמיץ 20 משחקים ומועבר בטרייד תמורת בחירות דראפט כאלה ואחרות. פיניקס סופגת 115 נקודות למשחק וכמה תבוסות מחפירות במיוחד. אלווין ג'נטרי מפוטר ובסוף העונה גם סטיב קר. רוברט סארבר הופך רשמית ללוני הרציקוביץ' של ה-NBA. במספרים זה יוצא 35 ניצחונות, והרבה סימני שאלה לעתיד.

תחזית:

פיניקס תמשיך לרוץ – זה בדם שלה – אך באותו זמן תיראה כמו הגרסה לעניים של מה שהיתה לפני מספר שנים. אמארה יפציץ נקודות ויסדר לעצמו חוזה נאה בקיץ 2010 ולסאנס עונה מכובדת, הגם לא באמת מאיימת. בסופו של דבר, האופי של סטיב נאש לא ייתן לו לסיים את העונה הזאת עם פחות מ-45 נצחונות ומאבק הגון על אחד הכרטיסים האחרונים לפלייאוף המערב.