דאלאס: השידורים החוזרים

מאזן בעונה שעברה: 32:50

סיימו את העונה: בהפסד 4:1 לדנבר בחצי גמר המערב

במידה ופספסתם, או סתם נרדמתם משעמום, העונה האחרונה של דאלאס היתה העתק מדויק של העונה שלפניה. אלא שלמרבה הצער העורך סירב להעלות את הכתבה שלי דאשתקד וציווה עליי להרוויח את לחמי ביושר - באמצעות קופי פייסט. אז כן, גם בשנה שעברה היתה דאלאס קבוצת הצמרת הכי פחות מפחידה בליגה, זו שאתה ממש מקווה למצוא נגדך בפלייאוף. התוספת של ג'ייסון קיד היתה אמורה להכניס קצת אופי בחבורת הרכיכות מטקסס, אלא שבפועל היא לא עשתה הרבה מעבר לשיפור הסטטיסטיקות של כל רכז שדרך באמריקן אירליינס סנטר וחגג על ברכיו הזקנות של הילד. מעבר לכך שידרו המאבס עסקים כרגיל: נוביצקי נותר הסופרסטאר הכי משעמם בליגה, ג'וש הווארד הוסיף אלמנטים נוספים לדעיכה שלו באמצעות פציעות כרוניות, אריק דאמפיר המשיך לבזות את זכר הפרה שמעורה עשויים הכדורים, וג'ייסון טרי דווקא נתן אחלה עונה, אבל לך תבנה מדינה על ג'ייסון טרי. כצפוי, הקבוצה המשיכה לשוטט בשולי הצמרת לאורך העונה, התברגה אל הפלייאוף, ושם עשתה עם כולנו חסד בדמות הדחת הספרס הפצועים, רגע לפני שנרמסה בידי דנבר. בקיצור, עוד עונה טיפוסית מבית היוצר של המאבס.

אלא שהבשורה הרעה באמת של העונה שעברה הגיעה מכיוונו של הבעלים מארק קיובן, שנראה במהלכה כאילו איבד אמון בצעצוע היקר שלו. במשך עשור שלם שימש קיובן בתור הבחור הפופולרי ביותר בחיוג המקוצר של מרבית מנג'רי הליגה ודאלאס שימשה כמועמדת מובילה לקלוט כל פרי אייג'נט שהוא, החל מענף הקריקט וכלה בדיג לגידמים. השנה, לעומת זאת, - דום שתיקה ושון מריון. לראשונה מאז רכש את הקבוצה נראה קיובן פאסיבי ואנמי והעדיף לתעל את הפרעותיו הנפשיות לכיוון ריבים מתוקשרים עם קניון מרטין ואימו, דווקא בזמן ששוק השחקנים כמרקחה וכוכבים נשלחים בתמורה לערגליות, בעיקר מכיוון ממפיס. במידה והמגמה הזו תימשך גם בשנה הקרובה, ניתן יהיה לסגור באופן סופי את הספר על דאלאס, ולתת לה לדעוך בשקט בירכתי בליגה במקום לבזבז את זמני על מיחזור כתבות.

באו: שון מריון (חופשי, טורונטו), דרו גודן (שחקן חופשי, סן אנטוניו), קווינטון רוס (שחקן חופשי, ממפיס), מאט קארול (שחקן חופשי, שארלוט), כריס האמפריז (שחקן חופשי, טורונטו), טים תומאס (שחקן חופשי, שיקגו).

הלכו: ריאן הולינס (שחקן חופשי, מינסוטה), ברנדון באס (שחקן חופשי, אורלנדו), אנטואן רייט (שחקן חופשי, טורונטו), ג'ראלד גרין (שוחרר מהקבוצה).

אז כפי שניתן לראות, במונחי דאלאס ניתן לומר שמדובר בקיץ שקט במיוחד. מרבית השחקנים שהגיעו ויצאו מטקסס הקיץ לא מוכרים אפילו על ידי אמא שלהם, שמצידה, כמו רובכם, וודאי מתעניינת הרבה יותר בהגעתו של שון מריון. המטריקס הזועף מגיע לקבוצה לאחר שנה וחצי בהן נדד בדרכים במטרה להוכיח שהוא ילד גדול שיכול להסתדר גם בלי אבא נאש ובמהלכן הצליח להוריד את המספרים שלו ב-8 נקודות ו-8 מליון דולר לעונה.הפעם, עם חוזה של 40 מליון ל-5 השנים הבאות יקבל מריון צ'אנס חסר תקדים לתקן את הרושם הרע בעזרת הציוות עם ג'ייסון קיד שמתמחה בבניית קריירה לעגלונים אתלטיים, כפי שיעיד מייקי מור.

במידה וההימור יצליח, עשויה דאלאס לזכות באולסטאר גבולי במחיר מציאה, אולם בהתחשב בעובדה שמריון שיחק אשתקד לצידו של חוזה קלדרון ועדיין הצליח להיראות כמו התאום הנמוך של די ג'יי אמבנגה, נראה כי מדובר פה בחתיכת הימור. כך או כך, הבאתו של מריון לקבוצה פותחת בפניה של דאלאס הזדמנות להגביר את הקצב ולרוץ עם מריון וג'וש הווארד בכנפיים, או להעביר את מריון לעמדה 4 ולשחק עם נוביצקי כסנטר היחיד בליגה שלא הטביע מאז 2005.

ההחתמה היחידה הנוספת ששווה להתייחס אליה היתה זו של דרו גודן , שהגיע לקבוצה כסוג של פרס ניחומים לאחר הכישלון בהחתמת מרצ'ין גורטאט. כן, במבט ראשון היא עשויה להיראות מעט סתמית, אך עם הזמן ההעברה הזו עשויה להתגלות כמתאימה מאוד לשאיפתם של המאבס לשחק כדורסל מהיר ושוטף, כשגודן עשוי לשמש כסנטר אתלטי ומהיר בהרבה מערימת הגבוהים המגושמים שעברו בדאלאס בשנים האחרונות. במידה ואכן זה הכיוון אליו הולכת דאלאס, צפו לראות את גודן משחק הרבה מאד דקות ואפילו משתלט על עמדת הסנטר הפותח בהמשך העונה.

חמישייה: ג'ייסון קיד, ג'וש הווארד, שון מריון, דירק נוביצקי, אריק דאמפיר.

ספסל: חוזה בראה, ג'ייסון טרי, קווינטון רוס, מאט קארול, טים תומאס, כריס האמפריז, ג'יימס סינגלטון, דרו גודן.

מאמן: ריק קרלייל (עונה שניה)

מועמד לפריצה:

תקראו לי נאיבי או אידיוט, אבל השילוב בין הסגל הנוכחי של דאלאס לבין שון מריון בהחלט עשוי להתגלות כטוב לכולם, ובמיוחד לאחרון. אז נכון, מריון ככל הנראה כבר לעולם לא ישחזר את ימיו מאמצע העשור, בהם קלע 20 נקודות למשחק והיה אזרח של קבע במשחק האולסטאר, אבל במידה ודאלאס תבחר לרוץ, קשה לחשוב על מועמד מתאים יותר מאשר המטריקס. יחד עם התרומה הקבועה שלו בריבאונד ובהגנה עשוי מריון להפוך לחתיכה החסרה בפאזל של דאלאס ולהחזיר אותה לצמרת הגבוהה. במידה וזה לא יקרה, תרוויח הקבוצה עוד שחקן מתוסבך וחסר אופי מהסוג שהיא כל כך אוהבת לאגור.

מועמד לדעיכה:

חמש שנים לאחר שהגיע בקול תרועה רמה לדאלאס ופירק באמצעות חוזהו העצום את אחת הקבוצות המלהיבות של העשור, מוצא עצמו אריק דאמפיר לראשונה בסכנה ממשית לאיבוד המקום הקבוע בהרכב של דאלאס. במידה ואכן ינושל מהתפקיד בידי דרו גודן יסתיימו חמש שנים בלתי נשכחות בהן ביצע דאמפיר לא פחות מ-3 פעולות חיוביות (!), אחת מהן כשנשען בטעות על מכונת המשקאות שבאולם וגרם לה להוציא פחית קינלי. בלי התקפה, או יותר מדי הגנה, יועבר דאמפיר לאחר כבוד אל עמדת הנגר המחליף, ודאלאס תוכל סוף כל סוף לחזור לשחק 5 על 5.

אקס פקטור:

משבר כלכלי? יש. תשתית שחקנים ראויה לשמה? נגיד שיש. קיץ מלא פרי אייג'נטס אטרקטיביים? ועוד איך יש. בעלים שהוא גם אוהד שרוף עם הרבה יותר מדי כסף? זהו, שכאן מתחילה הבעיה. אילו היה מדובר במארק קיובן של לפני 3, אז הייתי מהמר שכבר במהלך העונה ידאג להעביר אליו את לברון, וויד ואמארה, ואפילו יצ'פר את כריס בוש בתפקיד מזכירת המועדון החושנית מפאת היעדר מקום בסגל. אלא שקיובן של היום, כאמור, אינו קיובן של פעם, ומאות הספקולנטים שמנתחים את שוק השחקנים של הקיץ הקרוב אפילו לא סופרים את דאלאס כאופציה לקלוט את אחד הכוכבים הגדולים, זאת למרות שמדובר באחת הקבוצות עם השוק הגדול ביותר בליגה. הצלחה של הסגל הקיים + התעוררות של קיובן תחזיר את דאלאס למרכז הבמה ותשאיר מעט מאד קבוצות שיוכלו להתחרות בה על ליבם וכיסם של לברון ושות'. תרדמת – וגם נוביצקי עלול למצוא עצמו בקיץ הבא במינסוטה.

תסריט אופטימי:

ריק קרלייל שועה לתחנוניהם של נוביצקיד להגביר את הקצב והמאבריקס הופכים לאחת הקבוצות המהירות בליגה, כשבניגוד לפיניקס, הווריורס ודומותיהן, היא עושה זאת מבלי להפוך את הרחבה שלה לבית בושת. מריון וג'וש הווארד מתחרים ביניהם על התואר הלא קיים של קאמבק השנה והקבוצה מגיעה לינואר כשהיא חזק בצמרת. קיובן מגלה מחדש את אהבת הכדורסל, חוסם את קניון מרטין במסנג'ר שלו, ונותן לדוני נלסון אור ירוק לחזק את הקבוצה עוד העונה, והקבוצה מסיימת את העונה במקום השני בקונפרנס ועם התואר הנכסף מכל וזה שכבר שכחה איך מרגיש – קונטנדרית.

פסימי:

יום הולך ויום בא, עולם כמנהגו נוהג, וגם הפעם ממשיכים המאבריקס לשחק כדורסל משעמם שלא תואם את הכלים העומדים לרשותם. וכן – גם הפעם אריק דאמפיר עומד שם במרכז עם שיא קריירה של 30 דקות למשחק. מריון המתוסכל לא מצליח לייצר כלום במשחק העומד ועד מהרה מוצא עצמו בתור לפסיכולוג יחד עם נוביצקי, שהפחד ממעמדים גדולים מתפשט אצלו גם למעמדים בינוניים יותר כמו צחצוח השיניים בערב, ג'ייסון קיד שנכנס למשבר גיל העמידה וקונה הארלי, וג'וש הווארד שסתם טעה בדרך לדילר שלו. קיובן נפגע בראשו במהלך קייג' פייט מתוקשר עם קניון מרטין ורגע לפני הטרייד דד ליין מצליח לגנוב את בריאן סקלבריני מתחת לאף של ניו ג'רזי, בטענה שמדובר ביורש האמיתי של דאמפיר. למרבה הצער – הוא גם צודק.

תחזית:

אז כאמור, מצד אחד ישנה הרגשה שדאלאס עם קיד בתא הטייס, הווארד ומריון בכנפיים, דירק בעמדת המפציץ וג'ייסון טרי בחיפוי האווירי, זה הרכב שבאמת מסוגל להצליח (ועל הדרך יש לו גם דימוי נוראי). מצד שני, קשה להשתחרר מכך שגם לפני שנה ולפני שנתיים ניבאנו לדאלאס בדיוק את אותם הדברים, וגם אם לפעמים קלענו בול, הקבוצה המשיכה להיראות כמו זו עם התקרה הנמוכה ביותר, שכל קשר בינה לבין אליפות הינו מקרי בהחלט. העונה, עם התחזקות הבדלי המעמדות במערב, בהחלט ניתן לספור את דאלאס בטופ 5 של הקונפרנס ועם יכולת להוות כח אמיתי במערב במידה וקיובן יתעורר לפני פברואר. אלא שגם אז, כפי שכבר הבנתם, סביר להניח שהפלייאוף יהיה לא יותר משידור חוזר של חצי גמר הקונפרנס מהשנה שעברה.